גרמטיקליזציה של פרדיגמות גוף בעברית

סיכום למאמר הזה (הורדה; עותק מקומי) מאת מירה אריאל:

@incollection {ariel.m:1998:three,
    author = {Ariel, Mira},
    crossref = {koenig.j-p:1998:gap},
    pages = {93–111},
    title = {Three Grammaticalization Paths for the Development of Person Verbal Agreement in Hebrew},
    url = {http://www.tau.ac.il/~mariel/wordoc/writings/ariel1998-PersonVerbalAgreem.pdf},
}

@collection {koenig.j-p:1998:gap,
    date = {1998},
    editor = {Koenig, Jean-Pierre},
    isbn = {9781575861142},
    location = {Stanford, California},
    pagetotal = {xii, 444},
    publisher = {CSLI Publications},
    series = {Conceptual Structure, Discourse, and Language},
    subtitle = {bridging the gap},
    title = {Discourse and Cognition},
}

שינוי לשוני כתוצאה של המון פעולות תקשורת בהווה, ללא תיאום ו„תוכנית”. אותה התופעה הלשונית יכולה ללכת לכיוונים שונים בשפות שונות, ואפילו באותה השפה. כאן היא עוסקת במה שהיא מכנה „שלוש פרדיגמות הנטייה הפעליות של גוף”.

1. שלוש פרדיגמות הנטיה בעברית.

   • האחת היא של העבר (אל העתיד היא לא מתייחסת), והיא העיקרית: „ספרתי”.
   • המשנית האחת היא של „חושבני”, „סבורני” וכד׳, והיא מוגבלת מאוד.
   • המשנית השניה היא של מה שהיא מכנה „מילית שהפכו לפעלים”, כמו „הנ(נ)י”, „אינ(נ)י”, ו„ישני”.

2.  

   1. סימון פרדיקטים: מיליות שהפכו לפעלים. כיוון אוניברסלי: תדיר ← פחות סימון (פורמלי), עד כדי אפס. גוף שלישי כתדיר, אחרי הראשון ולבסוף השני. נתונים מספריים משלוש תקופות. מקור שונה לגופים השונים: ראשון ושלישי מהצמדת כינויים עצמאיים („הנני” = „הנה”+„אני”, „הנו” = „הנה”+„הוא”), בעוד שהשני נלקח מהנטיה השימנית („הנך” מול „ספרך”). נסיון להסביר את ההבדל: יצירת נקסוס, מול הרפרנטיות שיש בפרדיגמה הפעלית.

   2. מורפולוגיזציה מונעת־תדירות: פעלי־תפיסה והחסרים בפרדיגמות של פעלי־המיליות. בפעלים קוגניציה תדיר הגוף הראשון בהווה, ולכן הגמטיקליזציה של „חושבני”. המקור הוא בעברית משנאית, ושם באמת כינויי הגוף מוצבים אחרי צורות פעליות כאלה („חושב”+„אני”). חוסר גוף ראשון ושני ב„יש” כנובע מהמשמעות: ברור הרי שמשתתפי־השיח קיימים. התדירות של גוף ראשון ב„הנני” ו„הריני” הפרפורמטיביים. מקומה של האפיסטמיות: „חוששני” כאפיסטמי מול *„פוחדני” כלא („אני פוחד”, „פוחד אני”). נתונים מספריים לגבי „הרי” לפי גופים במשנה; רק גוף ראשון („הריני”) עבר גרמטיקליזציה, בגלל הפרפורמטיביות.

   3. תיאוריית הזמינות: תבנית־הנטיה פרוטוטיפית. תהליך נוסף בהקשר האפס של גוף שלישי מול הסימון שבראשון ובשני: זמינות. הנתונים המספריים, בשיחות לפחות, לא תומכים בסברה בדבר תדירות רבה של הגוף השלישי. האינטרלוקוטורים זמינים תמיד בשיח, ונסתרים פחות וזקוקים לצירופים שמניים כדי להתייחס אליהם. דוגמאות ונתונים מספריים.

3. זמינות, מורפולוגיזציה מונעת־תדירות ומסומנות טיפולוגית. קומפטיביליות של השלושה. מורפולוגיזציה מונעת־תדירות מסתמכת על מספרים אבסולוטיים, בעוד שתיאוריית הזמינות מסתמכת על יחסיים. יכולות להיות התנגשויות בין השלושה. המקום של סמנטיקה ותחביר כגורמים משפיעים. פתרונות? לא בינתיים, המטרה במאמר להעלות את השאלה ולא לפתור אותה. כיוונים לפתרון. סיכום.