מיתוס האוניברסלים הלשוניים

21 באוקטובר, 2018

סיכום ושאלה לדיון על המאמר הזה (הורדה; עותק מקומי):

@article {evans.n+:2009:myth,
    author       = {Evans, Nicholas and Levinson, Stephen C.},
    date         = {2009},
    doi          = {10.1017/S0140525X0999094X},
    issn         = {0140-525X/09},
    journaltitle = {Behavioral and Brain Sciences},
    number       = {5},
    pages        = {429–448},
    publisher    = {Cambridge University Press},
    subtitle     = {Language diversity and its importance for cognitive science},
    title        = {The myth of language universals},
    volume       = {32},
}

Discussion question(s)

In the article we’ve seen how languages can be diverse with regards to all aspects of language, even those which are thought to be deep, defining features of language (such as recursion) or those which are taken for granted by some linguistic theories (such as constituency). The article, as a reaction to universalist approaches, focusses on and promotes the notion of linguistic diversity.

However, features tend to cluster, so diversity is not chaotic. I have two related questions regarding this:

Excluding the influence of phylogenetic and areal relatedness, what types of languages can be recognized according to these clusters? More specifically for our purpose, what types of phonological systems can be recognized?
Is there any correlation between clusters in different levels of analysis? For example, say, do languages that have phonological features X, Y and Z tend to have syntactic features A, B and C? It is well known how phonological changes can have far-reaching effects on morphology and syntax (e.g., by neutralizing distinctions in word-final position)

הקדמה

שפות מגוונות, ולא שונות רק באופן שטחי. ה־Universal Grammar לא מחזיק מים. הקבלה של הרעיון של אחדות השפה האנושית במדעי־הקוגניציה. למה? סיבה אחת היא אתנוצנטריות. סיבה אחרת היא הפיצול בין בלשנים טיפולוגיים וגנרטיביים, כשאלה האחרונים נתפסים כמייצגים. חומסקי. חלק מהבעיה: זה שטיפולוגים לא מיחצנים מספיק את העבודה שלהם כבעלת ערך תיאורטי וזה שהיא לא נגישה מבחוץ.

סקירת מבנה המאמר:

מגוון (‎§ 2) ו„אוניבסליות” (‎§ 3).
שלושה מאפיינים תחביריים ומוצא השפה: יחסים דקדוקיים (‎§ 4), רְכִיבִיוּת (‎§ 5) ורקורסיה (‎§ 6).
התייחסות למגוון לשוני בדומה להתייחסות למגוון ביולוגי (‎§ 7). תמיכה בשבע נקודות שעוסקות בשפה כיציר כלאיים ביו־תרבותי (‎§ 8).

מגוון לשוני

מדענים קוגניטיביים לא מודעים להיקף האמיתי של המגוון הלשוני. הדגמה של טענות מפי מדענים קוגניטיביים והפרכתן.

השפה כתוצר של קו־אבולוציה גנטית־תרבותית.

למה למדענים קוגניטיביים צריך להיות אכפת מהמגוון הלשוני? א. הבנה של מכניזם עיבוד שפה; ב. הבנה של מכניזם רכישת שפה.

שתי תפיסות אמוניות חומסקיאניות שמפריעות לראות את המגוון נכוחה: ההבדלים שטחיים ובלשן מיומן יכול לראות דרכם; ההבדל בין שפות הוא לפי אוסף של פרמטרים בינאריים שכל שפה מפעילה ומכבה.

התבוננות אמיתית במגוון הלשוני יכולה לפתוח ים של שאלות מעניינות למדעי הקוגניציה.

הייצוג של שפות העולם במדע כיום

השפות מרובות והבלשנים מעטים. רק חלק קטן מהשפות מתוארות, ורק חלקית. הכללות נעשות על בסיס קבוצה לא גדולה מספיק של שפות־מדגם. המגוון מצטמצם כיום, גם מספרית וגם מבחינת קשרים בין שפות (פחות ופחות שפות בלתי־תלויות). מצב הידע כל כך על הפנים עד שבכל פעם ששפה חדשה מתוארת תחת עין המיקרוסקופ מתגלות תכונות חדשות ובלתי־צפויות.

כמה מימדים של מגוון

מצאי צלילים

נתחיל בשפות סימנים, שאין בהן צלילים. קו־אבולוציה של גנטיקה ותרבות אצל קהילות שבהן החרשות תורשתית. האם היכולת הלשונית שלנו נייטרלית למודליות (במובן של המדיום)?

יש בסיס ביולוגי לשפה מבחינה צלילית: שינויים אבולוציוניים במבנה הלוע וביכולות השמיעה שמתאימים לשפה גם במחיר יתרונות בלתי־לשוניים (ריצה, בליעה). הביולוגיה מכתיבה מגבלות. עם זאת, יש מגוון עצום: מ־11 על ל־144 פונימות. הרעיון של תכונות מבחינות בינאריות כמוליד לרעיון החומסקיאני של המתגים. עם התקדמות המחקר פוגשים עוד ועוד שפות שעושות במערכת הצלילים שלהן דברים שקודם לכן חשבו שהם בלתי־אפשריים או בלתי־סבירים. זה גורם למומחים לנטוש את הרעיון היעקבסוני של קבוצה סגורה של פרמטרים לטובת מודלים גמישים יותר.

הברות והאוניברסל CV

למשך תקופה ארוכה האמינו שההיררכיה CV > V > VC של מבני הברה היא אוניברסלית. יש לאוניברסל הזה יתרונות תיאורטיים בתחום של לימוד שפה: הילד יכול מיד לפרק רצפים להברות. אממה, ב־1999 תואר מבנה ההברה הבסיסי של שפת Arrernte כ־VCC(C)‎. מבחינה תיאורית זה מנמיך את האוניברסל לדרגת „הטיה חזקה”, ומבחינת לימוד שפה זה מעמיד את CV כיוריסטיקה בלבד, שמצריכה כיול־מחדש כשלומדים Arrernte.

מורפולוגיה

שפות יכולות להיות בקצה אחד פוליסינתטיות ובשני מבוֹדדות. המחברים טוענים שזה לא רק הבדל ברמת הצמידות בין רכיבים אלא קשור באופן עמוק לאיך המשמעות מאורגנת (מצד שני, הם לא מספקים הוכחות משכנעות לכך. י.ר.).

תחביר ומחלקות־מילים

יחידות תחביריות נמצאות בלב הטענות של הדקדוק האוניברסלי. מחלקות מילים (או „חלקי דיבר”) ותחביר.

בדרך כלל מדברים על „ארבעת המחלקות הגדולות”: שמות־עצם, פעלים, שמות־תואר ותארי־הפועל. אלא שבחינה של מגוון שפות מראה שהמחלקות האלה לא אוניברסליות הן מבחינת זאת שיש שפות שלא מבדילות ביניהן או בין חלקן והן מבחינת זאת שיש שפות שמוסיפות עליהן מחלקות מרכזיות אחרות, עם מאפיינים מורפולוגיים ותחביריים משל עצמן, כגון:

אידאופונים. מילות־צליל (כמו ביפנית, נראה לי).
מילות־מנח. נפוצות בשפות המאיה ומציינות את האופן שבו נמצאים דברים.
קוֹ־פעלים. מחלקה שמתחברת עם פעלים ליצירת משמעויות.
ממיינים. גם כאלה שמתחברים עם מספרים כמו ביפנית וגם כאלה כמו שיש בשפות סימנים. (הכותבים לא מזכירים ממיינים כתובים כמו במצרית או בסימניות הסיניות).

גם המחלקות האלה לא זהות, כמובן, בין שפה לשפה.

סמנטיקה

הרעיון של mentalese ושפות כ„תרגום” מ־mentalese. בפועל זה לא עובד: יש שפות שחסרות דברים שלכאורה היו נראים לנו שפשיטא שיהיו ב־mentalese ויש שפות שמקודדות כל מני הבחנות „מוזרות” שלא היינו חולמים עליהן.

התחום המרחבי נשען על יסוד חוץ־לשוני מובהק, ועדיין מקודד בדרכים שונות מהותית.

גם הסמנטיקה של שמות־עצם (שלכאורה אמורה להיות יותר… סובסטנטיבית…) בחלק מהשפות די נזילה.

אם כך, קטיגוריות לא מחווטות מראש אלא משקפות עניינים פרטיקולריים.

אוניברסלים לשוניים

שתי גישות: חומסקי וגרינברג.

הגישה החומסקיאנית: הידע הלשוני לא יכול להלמד מחשיפה, ולכן מולד. עוד אמר שאפשר לחלץ אוניברסלים לשוניים ממחקר של שפה אחת. ההבחנה בין אוניברסלים של חומר ושל צורה: אלא של החומר בלתי ניתנים להפרכה ולכן לא מדעיים; אלה של הצורה מנוסחים על פי אנגלית לרוב, ונופלים מול ראיות משפות אחרות.

גרינברג. היסוד לתחום של טיפולוגיה לשונית. מראש מוציא החוצה דברים שהם חלק מההגדרה של „שפה”, design features. חלוקה לארבעה סוגים לפי מטריצה של 2×2: ציר מוחלט:יחסי וציר (תמיד:לרוב) ללא־תנאי:לפי־תנאי (בכל/רוב השפות X : אם יש X אז (לרוב) Y). המשבצת של מוחלט+ללא־תנאי ריקה או כמעט ריקה ומכילה רק דברים טריוויאליים, אבל זאת דווקא המשבצת שהכי מעניינת פסיכולוגים. גם המשבצת של מוחלט+לפי־תנאי לא עומדת ממש מול בדיקה מול שפות העולם. נשארנו עם הציר היחסי, והוא בסופו של דבר זה שיותר מעניין: פחות מעניין לוותר על היגד כללי רק בגלל ששפה אחת מתוך המון מהווה דוגמה נגדית; יותר מעניין לראות שהוא כן תופס להמון שפות. כשעובדים עם תפוצה של תופעות חייבים להשתמש בכלים סטטיסטיים. כמעט כל העבודה בתחום הטיפולוגיה עוסק בסוג 4 של גרינברג: יחסי+לפי־תנאי. בעוד שעם האוניברסלים המוחלטים לא חשובה דגימה (מספיק דוגמת־נגד אחת כדי לפסול), עם היחסיים זה קריטי וצריך להזהר מהמון פקטורים מטים.

המקור של אוניברסלים לשוניים לא חייב להיות ב„יכולת הלשונית” (המולדת): הוא יכול לנבוע מיכולות מנטליות אחרות או מהתכונות שצריך בשביל מערכת תקשורת (כמו ההבחנה בין מחלקות סגורות ופתוחות). גם גורמים פונקציונליים יכולים להשפיע (לדוגמה: מורפימת שלילה אקספליציטית נפוצה כי לרוב אנחנו מביעים מבעים חיוביים וכי חשוב לא לפספס שלילה). יש גם גורמים חוץ לשוניים להצטלבות: דברים שיש בעולם וחשובים לבני־אדם באשר הם.

המטא־שפה של העיסוק הטיפולוגי היא עניין שצריך לתת עליו את הדעת. מונח בלשני אחד לא אומר שבכל השפות מה שאנחנו מגדירים תחתיו מתנהג באופן זהה. השוואה עם בוטניקה (לא כל „קוץ” הוא אותו „קוץ” בדיוק, ועדיין המונח מועיל). דמיון משפחתי.

איך אילוצים מרובים מניעים פתרונות מרובים: הנושא הדקדוקי כרעיון גדול (אך לא אוניברסלי)

הסעיף מדגים את עניין התקבצותן של תכונות דומות בעזרת המונח „נושא דקדוקי”. גם אם המונח „נושא דקדוקי” לא אוניברסלי, עדיין יש בו תועלת מחקרית. תכונות של נושא דקדוקי: טופיקליות, אגנטיות וציר שסביבו סובבות ומתקבצות הרבה תכונות דקדוקיות. התקבצות של תכונות ביחד היא דרך טובה לארגן את הדקדוק, אבל בשפות יש גם דרך לסמן כשתכונות לא מתקבצות (נגיד, סביל כשהנושא לא הפועל). יש שפות שבהן הציר המקבץ הוא לא האגנס אלא ה־patient. ארגטיביות.

הטענה בדבר האוניברסליות של הרְּכִיבִיוּת

רכיביות כ־bracketing ביחד ליצירה של אלמנטים בדרגה גבוהה יותר. אולי זה מוזר, אבל לא כל השפות עובדות ככה, שאפשר לסדר את הסוגריים באופן לינארי. תלות (עם חצים ולא עם סוגריים) יכולה להיות תיאור מתאים יותר למקרים כאלה. סימון ביחדיוּת לא בסמיכות לינאריות אלא בסימון נוסף (שוויון יחסה, שוויון מין וכד׳); יש שפות שמביאות את זה לדרגת אומנות. הבכורה של הרכיביות היא תוצר־לוואי של פיתוח תיאוריה תחבירית מנקודת המבט של האנגלית באופן צר; בעולם הבלשנות הסלאבי לתלות הבכורה. גם ברכיביות וגם בתלות אפשר לייצג רקורסיה.

רכיביות, אם כך, אינה אוניברסלית, למרות שיש גישות UG שמציבות אותה ככזאת. עוד על הכוונת: גישות של התפתחות השפה שמציבות את הרכיביות כ„יעד”. (זה גם די גזעני, נוסח מורפולוגיה=טוב בבלשנות הרומנטית. י.ר.).

רקורסיה בתחביר כבלתי־אוניברסלית

רקורסיה: רק אצל בני־אדם והתכונה היחידה שממש ייחודית לבני־אדם? תכונה חשובה, אבל נראה שיש שפות רבות שמגבילות רקורסיה או שבכלל אין בהן רקורסיה. היפוטקסיס ופרטקסיס (אם כי המחברים לא משתמשים במונחים האלה). לא בכל השפות שעבוד (שהוא סוג מרכזי של רקורסיה) רווח באותה המידה; יש אסטרטגיות אחרות. יש שפות שמגבילות את עומק הרקורסיה; היא לא בהכרח אינסופית. השפה Pirahã כמקרה קיצוני שבו לא רק שאין שעבוד אלא גם שרשור של שייכות עוד ועוד. ראיות משפות סימנים מצביעות שרקורסיה זה משהו ששפות (בדרך כלל, כאמור) יוצרות לעצמן עם הזמן ולא משהו שנובע באופן אוטומטי מהקוגניציה שלנו. מסקנה: לא אוניברסל. לא הכל חייב גם להיות מסומן מפורשות בתחביר, ולכן צריך להזהר מתחבירוצנטריות פנאטית.

הסינתזה החדשה: גישות אבולוציוניות לשפה

אל ה„בלגאן” של המגוון אפשר לגשת בגישה אבולוציונית כדי „לעשות סדר”. שפה ושיתוף פעולה. מודל שמשלב התפתחות ביולוגית ותרבותית עם אינטראציה בין השתיים. את המגוון הלשוני אפשר להבין בצורה המיטבית בעזרת המודל הכפול הזה: גם אם הצד הביולוגי דומה, זה הצד התרבותי שמתגוון. גישות חדשות לבלשנות היסטורית. הסתכלות אבולוציונית על טיפולוגיה לשונית שמה את הדברים בקונטקסט היסטורי־דיאכרוני ויש לה כח הסברי רב והיא יכולה להוות כר פורה למחקר. זה לא פותר את השאלה החומסקיאנית בדבר לימוד שפה והכלים הקוגניטיביים הדרושים לשם כך. גם אם ילדים לא באים טבולה רסה, המגוון מראה ששפה זה משהו שלומדים.

סיכום: שבע תפיסות בנוגע לטבע השפה והמחשבה

מגוון לשוני מתנהג באופן דומה למגוון ביולוגי. המקום של ה־design features היסודיים. אם אנחנו מוותרים על „דקדוק אוניברסלי”, שלא עומד במבחן המציאות, נותרו שתי אופציות: או שיש מערכת קוגניטיבית עם ליבה מצומצמת שמורחבת על ידי היכולות הקוגניטיביות הכלליות ולמידה עבור שפה מסויימת שנלמדת, או שמדובר בכלי שיכול ליצור מגוון עצום של מיכניזמים פרטיקולריים.

השפה כקופרודוקציה ביולוגית־תרבותית. קוֹ־התפתחות.

שבע הנקודות:

המגוון הלשוני הוא התכונה המובהקת ביותר של הלשון, מנקודת מבט ביולוגית.
התפוצה של מגוון לשוני מתחלקת לפי קבוצות פילוגנטיות ואיזורים גיאוגרפיים.
המגוון הלשוני לא מתחלק באופן חד בין שפות אפשריות ובלתי־אפשריות, אלא מתאפיין במקבצים שמקבצים פתרונות והעדפות מבניים. מהם יש סבירים יותר, נגישים יותר, מבחינה אבולוציונית וכאלה שפחות.
יש תכונות שנוטות להיות „גורמים מושכים” (attractors) במודל האבולוציוני.
התפקיד של הגורמים המושכים הביולוגיים והתרבותיים־היסטוריים מצביע על קוֹ־התפתחות. מגבלות ביולוגיות וקוגניטיביות, מגבלות פונקציונליות, מטען היסטורי.
היסודות הביולוגיים של השפה הם ממש חדשים בהשוואה לתכונות ביולוגיות אחרות שאנחנו רואים בבעלי־חיים אחרים (השוואה לאקולוקציה). השפה, אם כך, משתמשת במנגנונים שכבר היו קיימים במוח האנושי וביכולות הגמישות שלו, ולא משהו שהתפתח מאפס בתקופה כל כך קצרה.
האתגרים המרכזיים שהמגוון הלשוני מציב: א. להראות איך המגוון שאנחנו מוצאים יכול להתפתח ולהתגוון בתוך המגבלות הקוגניטיביות שחלות על למידה; ב. להראות איך זה שילדים יכולים ללמוד ומבוגרים יכולים להשתמש באותה הקלות (פחות או יותר) במגוון כל כך גדול של מערכות שונות.

תגים:

אקיצר מאמרים וספרים בבלשנות, בקיצור