סיכום של הפרק הזה (הורדה; עותק מקומי):

@inbook {lass.r:1984:phonolgy:phonological-systems,
    chapter   = {7},
    crossref  = {lass.r:1984:phonology},
    title     = {Phonological systems},
}

@book {lass.r:1984:phonology,
    author    = {Lass, Roger},
    date      = {1984},
    isbn      = {0‒521‒28183‒0},
    publisher = {Cambridge University Press},
    series    = {Cambridge Textbooks in Linguistics},
    subtitle  = {An introduction to basic concepts},
    title     = {Phonology},
}

מעמדן של מערכות

• למה להשתמש בקונסטרוקט „מערכת”? כי זה מועיל לתיאור.
• רשימות־מכולת או מערכות: יש תכונות כלל־לשוניות? יש מבנה פנימי? יש תפקוד כיחידה כוללת? אז מערכת.
• שתי גישות למונח „מערכת”: תיאורית (טיפולוגיה, אוניברסלים) ודינמית (כתהליך).
• נתחיל בלהראות למה הסתכלות על מערכת ולא רק על סך פרטים זה מעניין, ומשם נמשיך לסקירה טיפולוגית של מערכות פונולוגיות.

תזוזת התנועות באנגלית: טיעון מאי־השתתפות

• ה־GVS, שהתחיל במאה הי״ה, שינה את מערכת התנועות הארוכות באנגלית.
• לענייננו מעניינת ההתפתחויות ɛː→eː→iː→ei ו־ɔː→oː→uː→ou מאנגלית תיכונה למאה הי״ו, דהיינו: הגבהה, ודיפתונגיזציה של תנועות גבוהות.
• שרשרת: מושכת (מהקצה כל פעם מתרוקנת משבצת שמתמלאת בזו שהבאה) ודוחפת (תנועה כמקשה אחת מהבסיס לקצה). רק שרשרת מושכת או שילוב מושכת/דוחפת סבירות.
• הפתרון: רפלקסים מדיאלקטים צפוניים של אנגלית. בדיאלקטים אלה יש תהליך מקדים של oː→øː, שגרם לכך שהדחיפה בשרשרת נתקעה.

טיעון מתזוזות מעגליות

• הסתכלות על מצב הדברים כמערכת הכרחי להבנתו.
• גם בעיצורים אנחנו רואים את הכלילות המערכתית.
• מגבלות ותנאים.
• חוק גרים: מעגליות (ציקליות) שיוצרת אלמנט חדש ומאיינת ישן ובעצם לא משנה כלום מבחינה מערכתית, במשחק של כסאות מוזיקליים.

אוניברסלים פונולוגיים ומאופיינות

• אוניברסלים מוחלטים ויחסיים.
• אוניברסלים גרירתיים (מוחלטים ויחסיים, דהיינו סטטיסטיים).
• הבעיה בסטטיסטיקה כשאין לנו נתונים ברורים אלא רק מדגמים מצ׳וקמקים.
• מאופיינות: כמה כללי־אצבע, שרק חלקם באמת עובדים.
• הרבה מקרים לא עובדים כמו שאנחנו מצפים לפי ה„מאופיינות” של צלילים.
• התנועות הקדמיות y ו־ø בשפות גרמאניות כדוגמה ליצירה של פונימות „מאופיינות”.
• y מ־u יכול להווצר גם עצמאית, ולא רק מ־i mutation שנפל לה ה־i. דוגמאות.
• סיכומון: מ„מאופיינות” (לבדה?) אי אפשר להוציא מסקנות ופרדיקְציות חדות.

טיפולוגיית מערכות, א׳: מערכות של תנועות

הקדמה: איזה פונימות „יש” לשפה?

• תפקיד הטיפולוגיה: לצמצם את אוסף הפרטים העצום למחלקות שאפשר לעבוד איתן.
• גודל מסד־הנתונים כבעיה (הספר נכתב ב־1984).
• טיפולוגיית מערכות מבוססת על מערכים מאורגנים של סגמנטים.
• דרגות של סבירות של מערכות־תנועות: בלתי־אפשריות (כנראה), נדירות ונפוצות. כולן, בכל מקרה, בנויות לפי קווים פשוטים.
• שתי בעיות יסודיות: בחירת המייצגים של הפונימות בשפה (בתת־סעיף זה) ומעמדן של תנועות ארוכות ודיפתונגים (בבא).
• פונימה לא כנקודה אלא כאיזור, עם אלופונים, כשהסמל שנבחר לייצג הוא ה„מרכז” שלו.
• למה [æ], לדוגמה, הוא הבסיסי בדיאלקט של לאס ולא [æː]? ראיות מערכתיות.

תנועות ארוכות ודיפתונגים

• התיאורים של אורך מבדיל לרוב לא מספקים.
• יש שפות כמו לטינית ומלטזית שמארגנות הכל בזוגות יפים קצר:ארוך.
• לא כל השפות כאלה. הדגמות.
• אם מעקמים ומנרמלים יותר מדי את הדברים כדי להשיג מערכת אפשר להגיע לדברים מוזרים.
• הוקט (1955) מוציא החוצה אורך ודיפתונגים בדרך מעניינת: יש גרעין פשוט (המערכת*), ואליו יכולה להתלוות הרחבה של אורך או חצי־תנועה וכד׳. אלא שפונולוגית זה לא עובד ככה בכל השפות; נגיד באיסלדנית יש מונופתונגים קצרים וארוכים וגם דיפתונגים קצרים וארוכים. דיפתונגים באנגלית גם מראים אלטרנציה מעניינת עם תנועות.
• איפה שמים את הדיפתונגים בטבלה היפה של גובה ואחוריות? בלימבו בינתיים.
• הגישה של The Sound Pattern of English שמדברת על ±tense מדי אמורפית בשביל להוות בסיס לטיפולוגיה של מערכות תנועות, וגם מתנתקת מהפונטיקה.
• כאן „מערכות” זה בערך סטים של נורמות פונטיות ליחידות מנוגדות ובדידות, על בסיס של ניתוח פונמי „קלאסי” פחות או יותר.

טיפוסים של מערכות של תנועות בסיסיות

• נניח בצד את הדיפתונגים ונתמקד במונופתונגים בסיסיים.
• שלוש גישות:
  • טרובצקוי. צירי ניגוד של מִפתח/סונוריות(=גובה) ושל מיקום/timbre (שכולל כנראה הצטלבות של אחוריות ומעוגלות). בגישה הזאת אפשר לקטלג מערכות כקוויות (רק מִפתח), כמרובעות (הבחנה של גובה ואחוריות בכל התנועות) וכמשולשות (כל התנועות מנוגדות במִפתח אבל רק הפתוחות מנוגדות ב־timbre). דוגמאות.
  • הוקט. מספר התנועות בכל מימד. שתי הגישות האלה לא רגישות לפרטים פונטיים.
  • קרותרז. כן רגיש לפונטיקה, וגם לאורך תנועות (אם כי לא באופן ישיר), אבל לא לדיפתונגים. שילוב של הפקה וקליטה. [דיון בבעיות של קרותרז.]
    • מספר התנועות:
      • מערכת מינימלית עם שלוש תנועות: אחת פחות או יותר i, אחת u ואחת a; פיזור. אורך פשוט. דו־איבריות בסגירות
      • ארבע תנועות: i/ɪ, e/ɛ, o/ɔ, u/ʊ בנות „אותו הגובה” (אם אין ניגודים). תנועות ארוכות יכולות להיות שונות מבנית. בדר״כ תלת־איבריות בסגירות, אבל יש גם דו־.
      • הכי נפוץ זה חמש תנועות.
      • מערכות עם המון המון תנועות קשות לניתוח.
    • קשר בין מספר התנועות ואופיין.
      • תנועות ארוכות וקצרות לא חייבות להיות באותו מספר ואותו אופי.
      • בדרך־כלל יש פחות תנועות אפיות, ואף פעם לא יותר מפומיות.

טיפולוגיית מערכות, ב׳: מערכות של עיצורים

חוסמים, א׳: סותמים

• יותר קשיים למיון: מגוון רחב יותר בגודל המצאי ובפרמטרים. עם זאת, אפשר אפשר לתאר תהליך של „בחירת” עיצורים אם מסתכלים מהמצאי המינימלי למקסימלי.
• בכל השפות יש חוסמים.
• הסט הבסיסי ביותר הוא /p t k/, כשסותם סדקי יכול להחליף אחד מהם.
• השלב הבא: עם חיכיים או חיכיים־מכתשיים.
• אחר כך מוסיפים הבחנה רטרופלקסית, ענבלית או שינית/מכתשית.
• אחרי זה בדרך כלל מוסיפים עוד פרמטרים, כמו קוליות או נישוף, מה שיכול בקלות לנפח מאוד את המערכת.
• מעטות מאוד המערכות שאין בהן שִפתיים.

חוסמים, ב׳: חוככים

• לעומת החוסמים, יש שפות ללא חוככים, ובדרך כלל מספר החוככים קטן מהחוסמים.
• כשיש אחד זה בדרך כלל /s/ כלשהו.
• מערכות גדולות יותר, באופן טבעי, מורכבות יותר.
• אבחזית נראית כמו showcase של IPA…

כמה הכללות על חוסמים

• ההכללות של Nartey.
• היררכיה של מקומות חיתוך.
  • האיזור השיני־מכתשי כמועדף (מלבד עבור מחונככים).
  • אטימות כמועדפת עבור חוסמים.
• מה שחריג בראיה כללית יכול להיות נורמלי לגמרי לאיזור מסויים או למשפחה מסויימת.

צוללים, א׳: אפיים

• כאן ההעדפה לאיזור השיני־מכתשי עוד יותר מובהקת.
• כמעט בכל השפות יש אפיים.
• אם יש אחד, בדרך כלל הוא יהיה /n/; שניים מוסיף /m/ ושלישי /ŋ/.
• יש שפות שמוסיפות עוד הבחנות, כמו (אי־)קוליות או אורך.

צוללים, ב׳: שוטפים

• המיון כשוטף או כחוכך תלוי לא רק בפונטיקה אלא גם בפונולוגיה: אם למשהו יש תכונות פונולוגיות של שוטף, הוא שוטף (/ʁ/ בגרמנית כדוגמה).
• מדיסון (1980): רחב אך כמעט בלי תיאורים פרטיקולריים.
• כמעט בכל השפות יש שוטף, ובמרביתן יותר מאחד. הכי הרבה זה שבע!

צוללים, ג׳: חצאי־תנועות

• הכללות: ברוב השפות יש; /j/ נפוץ מ־/w/; אין קשר גרירה בין השניים; חצאי־תנועות אחרים נדירים.

איזה פונימות „יש” לשפה? עיון מחדש

• נכון בסעיף הקודם עם השם הזה דיברנו על הפונימה כאיזור, שהמרכז שלו מיוצג על ידי סימן?
• אז יש שפות שמראות את הבעיה בזה בכך שהאיזורים שלהן מאוד רחבים:
  • בשפות צפון־מערב קווקזיות יש מערכת קווית של תנועות עם וריאציה עצומה במימוש של התנועות לפי הסביבה (אבל יש רק מעט הבדלות מערכתיות, „פונמות תפלצת”).
  • בטמילית יש מערכת אלופונית על פני כל החוסמים, כשקוליות וסתימה/חיכוך נגזרים מהסביבה.
• הבעיה העקרונית לקבוע „מרכז”.
• מסקנות תיאורטיות: „שפות פונימה” מול „שפות מקום” (או „שפות עם ספציפיקציה פונמטית גבוהה” מול „נמוכה”)? טיפולוגיה כזאת יכולה להיות פורה.

רב־מערכתיות וניטרול

• הבעיה המבנית של הזהות.
• פירת׳ והאסכולה הפראגיינית.
• חד־ מול רב־מערכתיות.
• בגרמנית, לדוגמה, אפשר להסתכל על שלוש מערכות חוסמים: תחילית, אמצעית וסופית. זה פותר את בעיית ה„נטרול” (נוסח ברי): התיאוריה מוציאה את השאלה מהתחום השאיל.
• בדומה, לאס מציע הסתכלות רב־מערכתית על התנועות באנגלית עתיקה.
• הבחירה בתיאור חד־ או רב־מערכתי היא שאלה פרקטית של תועלת תיאורית.
  • זה לא חייב להיות תמיד ככה או תמיד ככה, אלא פר מקרה (תת־מערכת): במקרה הגרמני אליבא דלאס זה לא מועיל (כי מורפולוגיה), במקרה האנגלי העתיק כן.