טביעת חתולה ותחייתה

קיבלתי בדואר צרור נאה ומשמח של ספרים בוולשית מ־Siop Lyfrau’r Hen Bost „חנות־הספרים של הדואר הישן” שב־Blaenau Ffestiniog. רובם ספרים על או מאת קייט רוברטס, שספר־הזכרונות שלה מהווה חלק מרכזי בקורפוס של הדוקטורט שלי. בחרתי את הספר עם הריח הכי טוב, וניגשתי לקרוא מאמר ממנו:

@incollection {thomas.g:1983:cath,
    title = {Boddi Cath ac Atgyfodiad},
    author = {Thomas, Gwyn},
    crossref = {williams.rh:1983:roberts},
    pages = {88–95},
}

@collection {williams.rh:1983:roberts,
    title = {Kate Roberts},
    subtitle = {ei meddwl a’i gwaith},
    editor = {Williams, Rhydwen},
    publisher = {Christopher Davies},
    year = {1983},
    address = {Llandybïe, Dyfed},
    isbn = {0 7154 0625 6},
    pagetotal = {156},
}

המאמר בנוי קצת כמו דרשה שעוקבת אחרי הטקסט, מעירה עליו ומאירה אותו.

• הנושא: הסיפור Gofid „יגון” מאת קייט רוברטס, הראשון באוסף הסיפורים הקצרים Te yn y Grug „תה בשיחי האברש”. סיכום הסיפור: בגו, ילדה בת ארבע, איבדה את החתולה שלה, סגיאטן. היא רואה את סגיאטן טבועה, ולומדת שזה אבא שלה שהטביע אותה. היגון של בגו בגלל האובדן גדול, והיא מתעלפת. לאט לאט היא חוזרת לעצמה, ובלילה היא מרגישה שסגיאטן חזרה לחיים וקפצה למיטה שלה.
• זהו סיפור על ההתנסות של ילדה קטנה עם מוות. „ההתנסות עם מוות” בה״א הידיעה: דבר בסיסי, יסודי, שדומה ל„אידאה” האפלטונית ונותן מושג לגבי המוות.
• בחלק הראשון של הסיפור נמצאים בכפיפה אחת תיאורים של חוויות נעימות עם תיאור החוויה החדשה המפרקת.
• הסיפור מתחיל בכך שאנחנו לומדים על היגון של בגו מהאופן שהגוף שבו שלה מונח ביחס לעולם: Eisteddai Begw ar stôl o flaen y tân, a'i chefn, i'r neb a edrychai arno, yn dangos holl drychineb y bore. „בגו ישבה על השרפרף מול האש, כשהגב שלה מראה — למי שהיה מסתכל עליו — את כל האסון של הבוקר”. המשך התיאור של האומללות שלה נחתם ב„(זה) היום הכי עצוב שעבר על בגו מעולם — יום שחור, בלי תקווה, למרות שהכל לבן בחוץ”.
• היום הזה התחיל באופן שונה מהרגיל: שלג, זה שאמא שלה לא קלעה לה צמה בערב שלפני (זה טוב, כי הקליעה כואבת לבגו) וציפיה להנאות פשוטות כמו לנעול את המגפיים הכי טובים שלה או לשמוע סיפור מאמה ליד האח.
• ואז בא ההלם שבלראות את החתולה טבועה ומנפץ את הכל. ביחד עם התיאור החושי הלא־נעים של ההלם קייט רוברטס כורכת תיאורים חושיים נעימים של החתולה כשהיתה בחיים. רוברטס ידועה בתיאור תחושות באופן דק, מדוייק. הקריאה כחוויה גופנית־חושית ולא רק שכלית, כשהגוף משקף לקורא את הנקרא. [רקע קשור].
• תיאור מציאת הגופה של סגיאטן, שמעמת כל הזמן זה מול זה את הגוף המת שלפני בגו עם הגוף הנעים שבזכרון שלה. המוכר מול הזר הנורא, כשאופן הכתיבה נותן לנו מבט לחוויה הפנימית שלה. בגו מנסה להכניס את החוויה החדשה לתבניות מוכרות לה, כשלבסוף מגיע השם המפורש: סגיאטן מתה.
• בעולם הבוהק של השלג בגו נתקלת פנים אל פנים עם המוות, והיא לבדה בזה. אמא שלה קוראת לה לסגור את הדלת, היא סוגרת את הדלת a thu ôl i'w dywyllwch y teimlodd bang gyntaf y cau drysau a fu yn ei bywyd wedyn „ומאחורי החשיכה של הדלת הנסגרת היא חשה בפעם הראשונה בכאב של סגירת דלתות שהיו בחייה אחר כך”.
• התמונה של החתולה החמימה הופכת לדבר גורמת לבגו לרצות לברוח לחדר ולהכנס מתחת לשמיכה, אבל היא נתקלת באמא שלה שאוסרת עליה להכנס לחדר עם נעליים ובאבא שלה שקורא לה „להפסיק לקרקר”. O, diar, yr oedd bywyd yn galed „אוי ואי, החיים קשים”.
• באין נחמה ואמפתיה, בגו פונה לבובה, אבל היא קשה. אם הנסיון קודם להמלט מהסיטואציה לא צלח, בגו עושה עכשיו התקה וזורקת את הבובה לאש. y ddol yn cael mynd i’r ‘tân mawr’¹ ac nid Begw „הבובה הולכת ל‚אש הגדולה’ ולא בגו” (שנ׳ „זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום”). האש הגדולה היא כמובן הגיהנום, שעליו בגו כבר הספיקה לשמוע בחברה הנוצרית.
• בגו שומעת את אמא שלה מדברת ולומדת שזה אבא שלה שהטביע את החתולה. תחתית היגון. לבד.
• מבט בחלון, בלובן היפה. השתקפות פנים־חוץ רומנטית: התרנגולות בחוץ מצטנפות בנוצות של עצמן, ואז קאק גדול מנקר בעצם. זה כבר יותר מדי לבגו, והיא מתעלפת.
• היא מתעוררת מהעלפון בזרועות אמה בכסא מתנדנד קדימה־אחורה, פותחת את החזיה של אמא שלה ו־rhoes ei llaw oer ar fron gynnes ei mam „מניחה את ידה הקרה על השד החם של אמה”. בגו, אם כן, חוזרת מארץ המתים (ἀνάβασις) במובן מסויים. היא גילתה את המוות ואת הבדידות, ועכשיו כח החיים מקים אותה מחדש. ארכיטיפ האם הגדולה הכלל־אנושי. המוכר מקל על ההתמודדות עם הזר.
• בלילה, y nos fawr „הלילה הגדול”, בגו מתעוררת ומרגישה משהו קופץ על המיטה. „סגיאטן חזרה,” היא חושבת לעצמה. כח החיים תפס את הדמיון של בגו לגמרי, ובמאבק בין החיים והמוות החיים ניצחו. והם חייבים לנצח כדי להמשיך, ולכן יש את כל המיתוסים על חזרה לחיים.
• למחרת, כשבגו מספרת שסגיאטן חזרה בלילה, צוחקים עליה ואומרים שהיא מדמיינת. בגו ילדה קטנה, והתשובה שלה ליגון בהתאם. בברית החדשה יש שתי התייחסויות חשובות לילדוּת:
  • מתי 18:3: אִם־לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל־מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. כך גם עם התמימות כמפתח ליכולת להתקרב אל האמיתות הגדולות של החיים.
  • קורינתיים 13:11: וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל. לא ילדותיות אלא תמימות עומדת מאחורי האמונה של בגו. מה שיש להסיר הוא הילדותיות, כלומר הסירוב להתמודד עם דברים. סיפור עץ הדעת כמשל ולא כאירוע היסטורי חד־פעמי: ה„דעת” הזאת, הקשורה למוות ולאובדן, אל מול התמימות.

לסיכום הסיכום אצטט את הפסקה האחרונה במאמר: בסיפור הזה, אודות ילדה קטנה, מצליחה קייט רוברטס לגרום לטביעה של חתולה לגעת בכמה מהרעיונות העמוקים שעלו במשך דורות שבהם התנסו בני־האדם בפני המוות.