אקיצר מאמרים וספרים בבלשנות, בקיצור

תבניות צליל

11 בנובמבר, 2018

סיכום של ההקדמה וחלק מהפרק הראשון בספר הזה (הורדה; עותק מקומי):

@book {maddieson.i:1984:sounds,
    author     = {Maddieson, Ian},
    date       = {1984},
    isbn       = {978‒0‒521‒11326‒7},
    publisher  = {Cambrdige University Press},
    series     = {Cambridge Studies in Speech Science and Communication},
    title      = {Patterns of sounds},
    titleaddon = {With a chapter contributed by Sandra Ferrari Disner},
}

התשובות לשאלות מתבססות גם על הפרק העשירי.

Questions

  • What are the three basic approaches to making generalizations about sound systems?

    • The linguist’s experience of a number of language.
    • Explicit samples of languages compiled for the purpose of a single study.
    • Standardized multi-purpose surveys.

    What approach is considered superior by Maddieson, and why?
    The third one is considered superior, because the data source can serve:

    • to generate observations and to subject hypotheses to an empirical test
    • as a stimulus to the generation of hypotheses which relate to other fields of the study of language.

  • What are the characteristics of a good sample for typological research, according to Maddieson?

    • Quota on a genetic basis.
    • Availability and quality of phonological descriptions are (external) factors as well.

  • How were the relevant sounds identified and characterized for UPSID?
    As binary vectors of 58 phonetic attributes representing the most characteristic allophone.

    What are some problematic areas in making such decisions?
    Two problematical areas are:

    • regarding complex phonological entities (e.g. affricatives and diphthongs), choosing between interpreting them as complex units or as sequences of more elementary units.
    • choosing between a segmental or a suprasegmental analysis of certain phonological properties (such as stress and tone).

  • How does Maddieson see the issue of optimality of segment inventory size?
    As an open question. Both extremes (e.g. ǃXóõ and Rotokas) seem to be quite stable and functional just as any language withing the more common 20–37 segments range. Anyway, this issue is to be dealt with on empricial, not theoretical, grounds.

  • How does Maddieson see the role of language contact in influencing segment inventory size?
    As a ‘non-functional’ (i.e. not language-internal, within the domain of its internal structure and functino) balancing pressure: smaller inventories are likely to gain new segments through language contact and larger ones are likely to be simplified. This also predicts that areal-gentic deviations from the central tendency should be expected.

  • Choose one empirical finding (generalization) identified by Maddieson and rephrase it briefly in your own words (2-3 sentences max.). Note the type of explanation Maddieson offers for the generalization.
    /ɸ/:/f/ and /β/:/v/ are not contrastive in almost all language in UPSID (with the exception of Tarascan and Ewe). Maddieson explains it by saying the distinction is not salient enough; phonetic distance or phonetic salience as an explanatory factor in the design of phonological inventories.

  • Why did UPSID not choose to use a random sample of languages? How were languages chosen?
    One reason is the uneven documentation of the world’s languages (some are quite well-documented, some are documented poorly or not at all); the other is the vague definition a language as a demarcated object (e.g. Norwegian vs. Danish on the one extreme, Mandarin vs. Cantonese on the other). Languages were chosen by a quota sample based on genetic grouping.

  • Identify one analytical problem the developers of UPSID had in deciding on the analysis
    One such a problem is the analysis of phonetic diphthongs: are they a phonemic unit, a sequence of a vowel and a consonant or two vowels in sequence.

הקדמה

  • גילוי הכללות בדבר התוכן והמבנה של מצאים פונולוגיים כמטרה בלשנית ב־1984.
  • הספר המדווח על הפרוייקט UPSID.
  • שלושה סוגים של מקורות מידע לתיאור מצאים פונולוגיים:
    • ההיכרות של הבלשן. מוגבלת, ובעייתית מבחינה כמותנית.
    • רשימות שהוכנו בשביל מחקר מסויים. אפשר להעריך באופן בלתי־תלוי.
    • סקירות עם סטנדרטיזציה שמיועדות למטרה כללית. UPSID כאן.
  • הסוג השלישי עדיף על כולם.
  • מקור המידע של סוג זה משמש הן לתצפיות, הן לבדיקת היפותזות לפי ממצאים אמפיריים והן ליצירה של היפותזות חדשות שקשורות לתחומי־חקר אחרים בלשון.
  • רוב התצפיות וההיפותיזות הן יחסיות ולא מוחלטות (כלומר, אם א׳ אז ב׳, כשהגרירה מעל ה־baseline). דברים סטטיסטיים כאלה צריך להפיק מגוף נתונים שמתוכנן לניתוח סטטיסטי, או לפחות לבדוק את זה מולו. גוף כזה צריך להיות, ככל הניתן: מייצג, נרחב ובעל ניתוח אחיד.
  • מבנה הספר לפי ניתוח היבטים של המצאים ב־UPSID, פרק־פרק. לכל פרק יש עצמאות. הפרק העשירי עוסק בעיצוב מסד־הנתונים.

פרק 1: הגודל והמבנה של מצאים פונולוגיים

הקדמה

  • מסד־הנתונים נועד לספק תשובות מהימנות וזמינות לשאלות העוסקות בתפוצה של מקטעים פונולוגיים.

העיצוב של מסד־הנתונים

  • הדגימה היא לפי מכסות של שיוך גנטי (נגיד, רק שפה מערב־גרמאנית אחת ושפה צפון־גרמאנית אחת).
  • מספר הדוברים וייחודיות פונולוגית לא מובאים בחשבון.
  • 317 שפות.
  • סגמנטים כווקטור עם 58 רכיבים המייצגים תכונות פונטיות.
  • התבססות על SPA (ר״ת Stanford Phonology Archive) עבור 192 שפות. לא תמיד מסכימים.
  • מקטעים מורכבים מול התייחסות כרצף מקטעים פשוטים. פר שפה.
  • סוגיה נוספת: הבחירה בין ניתוח מקטעי ועל־מקטעי. גם כאן, לפי תכונות השפה.

וריאציה בגודל המצאי

  • קצוות, ממוצע וחציון.
  • צורת הגרף של גודל המצאים ביחס למספר השפות ולמה החציון לא מדד טוב במקרה הזה עבורנו.
  • הנטיה ההממוצעת ל־20–37 סגמנטים: אופטימום? שאלה פתוחה. בקצה העליון יש מגבלות של היכולת להבחין ובתחתון מגבלות קומבינטוריות.
  • ראיה מ־‎ǃXóõ ליציבות של הקצה העליון. בדומה, ראיה מ־Rotokas והחבר׳ה ליציבות וליכולת ההבעה בקצה התחתון (וגם לא הומונימיה או אורך מורפימות במידה שלא מתקבלת על הדעת).
  • גורם תפקודי לגודל המצאי: העברת מסרים לשוניים בתוך רעש.
  • גורם חוץ־תפקודי: מגע בין לשונות, לימוד שפה זרה והשפעות איזוריות־גנטיות (איזורים קטני־מצאי, איזורים ענקי־מצאי והמון באמצע).

היחס בין גודל ומבנה

  • חישובים מספריים שקשורים למספר התנועות, מספר העיצורים והמספר הכולל של המקטעים במצאי.
  • הקשר בין אופי המקטעים ומספרם.
  • סטטיסטיקה על צלילים ונפוצותם לפי גודל המערכת.
  • בניית מערכת עיצורים ממוצעת לפי הנתונים, ותכונותיה.

בולטות פונטית ומבנה המצאי

  • גבדול, בדרך כלל ההבחנות לא נוטות להיות דקות מדי אלא להיות פחות או יותר מרווחות על פני המצאי התיאורטי האפשרי.
  • אבל זה לא העקרון שעליו בנויים מצאים פונולוגיים (נגיד, קליקים מאוד מובחנים, אבל יש רק מעט שפות עם קליקי)ם.

[…]

תגים:

מערכות פונולוגיות

4 בנובמבר, 2018

סיכום של הפרק הזה (הורדה; עותק מקומי):

@inbook {lass.r:1984:phonolgy:phonological-systems,
    chapter   = {7},
    crossref  = {lass.r:1984:phonology},
    title     = {Phonological systems},
}

@book {lass.r:1984:phonology,
    author    = {Lass, Roger},
    date      = {1984},
    isbn      = {0‒521‒28183‒0},
    publisher = {Cambridge University Press},
    series    = {Cambridge Textbooks in Linguistics},
    subtitle  = {An introduction to basic concepts},
    title     = {Phonology},
}

Questions

  • What are the main problems with stating that a language ’has’ a phoneme X?
    As phonemes are not points but areas (including allophones and variation), it is not always trivial to decide which item and symbol should represent a phoneme as a whole. In particular, some language show very broad phonemic areas (such as the Tamil obstruent system). Long vowels and diphthongs pose additional problems: should they count as individual basic phonemes or as composed of more elementary ones?

  • What are some problems in describing a segment system as a system?
    One problem is the question of structural identity: if we describe a system of segments in terms of structural opposition between them (phonemes), can we truly say that when a segment X is in opposition to A and B in one environment and to Y and Z in another, is it really the same segment structurally? See Barry (1979). Another problem is the choice of items and symbols for in representation, as mentioned in the previous answer.

  • Were any empirical facts about languages presented that surprised you?
    The existence of languages without nasals (p. 156); what did not surprise me is that these languages used to have nasals (in the reconstructible past) and have lost them.

  • Name an implicational universal from the chapter, and suggest what the other logical alternatives are.
    In p. 148 an implicational universal is given: if a language has more than five obstruents, in most cases some of them will not be simple voiceless stops (Nunggubuyu and Chuckchi are given as rare counter-examples). The other alternative is that it was more common for languages to have obstruent systems of six or more stops that does not distinguish voicing.

    Some sections (such as § 7.6.1 and § 7.5.3, especially from p. 142 on) are structured following implicational universals from minimal systems to more complex ones: if a system has N phonemes of a certain kind (obstruents and vowels in the said sections), they tend to be such and such, adding phonemes for N+1, N+2, etc.

מעמדן של מערכות

  • למה להשתמש בקונסטרוקט „מערכת”? כי זה מועיל לתיאור.
  • רשימות־מכולת או מערכות: יש תכונות כלל־לשוניות? יש מבנה פנימי? יש תפקוד כיחידה כוללת? אז מערכת.
  • שתי גישות למונח „מערכת”: תיאורית (טיפולוגיה, אוניברסלים) ודינמית (כתהליך).
  • נתחיל בלהראות למה הסתכלות על מערכת ולא רק על סך פרטים זה מעניין, ומשם נמשיך לסקירה טיפולוגית של מערכות פונולוגיות.

תזוזת התנועות באנגלית: טיעון מאי־השתתפות

  • ה־GVS, שהתחיל במאה הי״ה, שינה את מערכת התנועות הארוכות באנגלית.
  • לענייננו מעניינת ההתפתחויות ɛː→eː→iː→ei ו־ɔː→oː→uː→ou מאנגלית תיכונה למאה הי״ו, דהיינו: הגבהה, ודיפתונגיזציה של תנועות גבוהות.
  • שרשרת: מושכת (מהקצה כל פעם מתרוקנת משבצת שמתמלאת בזו שהבאה) ודוחפת (תנועה כמקשה אחת מהבסיס לקצה). רק שרשרת מושכת או שילוב מושכת/דוחפת סבירות.
  • הפתרון: רפלקסים מדיאלקטים צפוניים של אנגלית. בדיאלקטים אלה יש תהליך מקדים של oː→øː, שגרם לכך שהדחיפה בשרשרת נתקעה.

טיעון מתזוזות מעגליות

  • הסתכלות על מצב הדברים כמערכת הכרחי להבנתו.
  • גם בעיצורים אנחנו רואים את הכלילות המערכתית.
  • מגבלות ותנאים.
  • חוק גרים: מעגליות (ציקליות) שיוצרת אלמנט חדש ומאיינת ישן ובעצם לא משנה כלום מבחינה מערכתית, במשחק של כסאות מוזיקליים.

אוניברסלים פונולוגיים ומאופיינות

  • אוניברסלים מוחלטים ויחסיים.
  • אוניברסלים גרירתיים (מוחלטים ויחסיים, דהיינו סטטיסטיים).
  • הבעיה בסטטיסטיקה כשאין לנו נתונים ברורים אלא רק מדגמים מצ׳וקמקים.
  • מאופיינות: כמה כללי־אצבע, שרק חלקם באמת עובדים.
  • הרבה מקרים לא עובדים כמו שאנחנו מצפים לפי ה„מאופיינות” של צלילים.
  • התנועות הקדמיות y ו־ø בשפות גרמאניות כדוגמה ליצירה של פונימות „מאופיינות”.
  • y מ־u יכול להווצר גם עצמאית, ולא רק מ־i mutation שנפל לה ה־i. דוגמאות.
  • סיכומון: מ„מאופיינות” (לבדה?) אי אפשר להוציא מסקנות ופרדיקְציות חדות.

טיפולוגיית מערכות, א׳: מערכות של תנועות

הקדמה: איזה פונימות „יש” לשפה?

  • תפקיד הטיפולוגיה: לצמצם את אוסף הפרטים העצום למחלקות שאפשר לעבוד איתן.
  • גודל מסד־הנתונים כבעיה (הספר נכתב ב־1984).
  • טיפולוגיית מערכות מבוססת על מערכים מאורגנים של סגמנטים.
  • דרגות של סבירות של מערכות־תנועות: בלתי־אפשריות (כנראה), נדירות ונפוצות. כולן, בכל מקרה, בנויות לפי קווים פשוטים.
  • שתי בעיות יסודיות: בחירת המייצגים של הפונימות בשפה (בתת־סעיף זה) ומעמדן של תנועות ארוכות ודיפתונגים (בבא).
  • פונימה לא כנקודה אלא כאיזור, עם אלופונים, כשהסמל שנבחר לייצג הוא ה„מרכז” שלו.
  • למה [æ], לדוגמה, הוא הבסיסי בדיאלקט של לאס ולא [æː]? ראיות מערכתיות.

תנועות ארוכות ודיפתונגים

  • התיאורים של אורך מבדיל לרוב לא מספקים.
  • יש שפות כמו לטינית ומלטזית שמארגנות הכל בזוגות יפים קצר:ארוך.
  • לא כל השפות כאלה. הדגמות.
  • אם מעקמים ומנרמלים יותר מדי את הדברים כדי להשיג מערכת אפשר להגיע לדברים מוזרים.
  • הוקט (1955) מוציא החוצה אורך ודיפתונגים בדרך מעניינת: יש גרעין פשוט (המערכת*), ואליו יכולה להתלוות הרחבה של אורך או חצי־תנועה וכד׳. אלא שפונולוגית זה לא עובד ככה בכל השפות; נגיד באיסלדנית יש מונופתונגים קצרים וארוכים וגם דיפתונגים קצרים וארוכים. דיפתונגים באנגלית גם מראים אלטרנציה מעניינת עם תנועות.
  • איפה שמים את הדיפתונגים בטבלה היפה של גובה ואחוריות? בלימבו בינתיים.
  • הגישה של The Sound Pattern of English שמדברת על ±tense מדי אמורפית בשביל להוות בסיס לטיפולוגיה של מערכות תנועות, וגם מתנתקת מהפונטיקה.
  • כאן „מערכות” זה בערך סטים של נורמות פונטיות ליחידות מנוגדות ובדידות, על בסיס של ניתוח פונמי „קלאסי” פחות או יותר.

טיפוסים של מערכות של תנועות בסיסיות

  • נניח בצד את הדיפתונגים ונתמקד במונופתונגים בסיסיים.
  • שלוש גישות:
    • טרובצקוי. צירי ניגוד של מִפתח/סונוריות(=גובה) ושל מיקום/timbre (שכולל כנראה הצטלבות של אחוריות ומעוגלות). בגישה הזאת אפשר לקטלג מערכות כקוויות (רק מִפתח), כמרובעות (הבחנה של גובה ואחוריות בכל התנועות) וכמשולשות (כל התנועות מנוגדות במִפתח אבל רק הפתוחות מנוגדות ב־timbre). דוגמאות.
    • הוקט. מספר התנועות בכל מימד. שתי הגישות האלה לא רגישות לפרטים פונטיים.
    • קרותרז. כן רגיש לפונטיקה, וגם לאורך תנועות (אם כי לא באופן ישיר), אבל לא לדיפתונגים. שילוב של הפקה וקליטה. [דיון בבעיות של קרותרז.]
      • מספר התנועות:
        • מערכת מינימלית עם שלוש תנועות: אחת פחות או יותר i, אחת u ואחת a; פיזור. אורך פשוט. דו־איבריות בסגירות
        • ארבע תנועות: i/ɪ, e/ɛ, o/ɔ, u/ʊ בנות „אותו הגובה” (אם אין ניגודים). תנועות ארוכות יכולות להיות שונות מבנית. בדר״כ תלת־איבריות בסגירות, אבל יש גם דו־.
        • הכי נפוץ זה חמש תנועות.
        • מערכות עם המון המון תנועות קשות לניתוח.
      • קשר בין מספר התנועות ואופיין.
        • תנועות ארוכות וקצרות לא חייבות להיות באותו מספר ואותו אופי.
        • בדרך־כלל יש פחות תנועות אפיות, ואף פעם לא יותר מפומיות.

טיפולוגיית מערכות, ב׳: מערכות של עיצורים

חוסמים, א׳: סותמים

  • יותר קשיים למיון: מגוון רחב יותר בגודל המצאי ובפרמטרים. עם זאת, אפשר אפשר לתאר תהליך של „בחירת” עיצורים אם מסתכלים מהמצאי המינימלי למקסימלי.
  • בכל השפות יש חוסמים.
  • הסט הבסיסי ביותר הוא /p t k/, כשסותם סדקי יכול להחליף אחד מהם.
  • השלב הבא: עם חיכיים או חיכיים־מכתשיים.
  • אחר כך מוסיפים הבחנה רטרופלקסית, ענבלית או שינית/מכתשית.
  • אחרי זה בדרך כלל מוסיפים עוד פרמטרים, כמו קוליות או נישוף, מה שיכול בקלות לנפח מאוד את המערכת.
  • מעטות מאוד המערכות שאין בהן שִפתיים.

חוסמים, ב׳: חוככים

  • לעומת החוסמים, יש שפות ללא חוככים, ובדרך כלל מספר החוככים קטן מהחוסמים.
  • כשיש אחד זה בדרך כלל /s/ כלשהו.
  • מערכות גדולות יותר, באופן טבעי, מורכבות יותר.
  • אבחזית נראית כמו showcase של IPA…

כמה הכללות על חוסמים

  • ההכללות של Nartey.
  • היררכיה של מקומות חיתוך.
    • האיזור השיני־מכתשי כמועדף (מלבד עבור מחונככים).
    • אטימות כמועדפת עבור חוסמים.
  • מה שחריג בראיה כללית יכול להיות נורמלי לגמרי לאיזור מסויים או למשפחה מסויימת.

צוללים, א׳: אפיים

  • כאן ההעדפה לאיזור השיני־מכתשי עוד יותר מובהקת.
  • כמעט בכל השפות יש אפיים.
  • אם יש אחד, בדרך כלל הוא יהיה /n/; שניים מוסיף /m/ ושלישי /ŋ/.
  • יש שפות שמוסיפות עוד הבחנות, כמו (אי־)קוליות או אורך.

צוללים, ב׳: שוטפים

  • המיון כשוטף או כחוכך תלוי לא רק בפונטיקה אלא גם בפונולוגיה: אם למשהו יש תכונות פונולוגיות של שוטף, הוא שוטף (/ʁ/ בגרמנית כדוגמה).
  • מדיסון (1980): רחב אך כמעט בלי תיאורים פרטיקולריים.
  • כמעט בכל השפות יש שוטף, ובמרביתן יותר מאחד. הכי הרבה זה שבע!

צוללים, ג׳: חצאי־תנועות

  • הכללות: ברוב השפות יש; /j/ נפוץ מ־/w/; אין קשר גרירה בין השניים; חצאי־תנועות אחרים נדירים.

איזה פונימות „יש” לשפה? עיון מחדש

  • נכון בסעיף הקודם עם השם הזה דיברנו על הפונימה כאיזור, שהמרכז שלו מיוצג על ידי סימן?
  • אז יש שפות שמראות את הבעיה בזה בכך שהאיזורים שלהן מאוד רחבים:
    • בשפות צפון־מערב קווקזיות יש מערכת קווית של תנועות עם וריאציה עצומה במימוש של התנועות לפי הסביבה (אבל יש רק מעט הבדלות מערכתיות, „פונמות תפלצת”).
    • בטמילית יש מערכת אלופונית על פני כל החוסמים, כשקוליות וסתימה/חיכוך נגזרים מהסביבה.
  • הבעיה העקרונית לקבוע „מרכז”.
  • מסקנות תיאורטיות: „שפות פונימה” מול „שפות מקום” (או „שפות עם ספציפיקציה פונמטית גבוהה” מול „נמוכה”)? טיפולוגיה כזאת יכולה להיות פורה.

רב־מערכתיות וניטרול

  • הבעיה המבנית של הזהות.
  • פירת׳ והאסכולה הפראגיינית.
  • חד־ מול רב־מערכתיות.
  • בגרמנית, לדוגמה, אפשר להסתכל על שלוש מערכות חוסמים: תחילית, אמצעית וסופית. זה פותר את בעיית ה„נטרול” (נוסח ברי): התיאוריה מוציאה את השאלה מהתחום השאיל.
  • בדומה, לאס מציע הסתכלות רב־מערכתית על התנועות באנגלית עתיקה.
  • הבחירה בתיאור חד־ או רב־מערכתי היא שאלה פרקטית של תועלת תיאורית.
    • זה לא חייב להיות תמיד ככה או תמיד ככה, אלא פר מקרה (תת־מערכת): במקרה הגרמני אליבא דלאס זה לא מועיל (כי מורפולוגיה), במקרה האנגלי העתיק כן.
תגים:

מיתוס האוניברסלים הלשוניים

21 באוקטובר, 2018

סיכום ושאלה לדיון על המאמר הזה (הורדה; עותק מקומי):

@article {evans.n+:2009:myth,
    author       = {Evans, Nicholas and Levinson, Stephen C.},
    date         = {2009},
    doi          = {10.1017/S0140525X0999094X},
    issn         = {0140-525X/09},
    journaltitle = {Behavioral and Brain Sciences},
    number       = {5},
    pages        = {429–448},
    publisher    = {Cambridge University Press},
    subtitle     = {Language diversity and its importance for cognitive science},
    title        = {The myth of language universals},
    volume       = {32},
}

Discussion question(s)

In the article we’ve seen how languages can be diverse with regards to all aspects of language, even those which are thought to be deep, defining features of language (such as recursion) or those which are taken for granted by some linguistic theories (such as constituency). The article, as a reaction to universalist approaches, focusses on and promotes the notion of linguistic diversity.

However, features tend to cluster, so diversity is not chaotic. I have two related questions regarding this:

  • Excluding the influence of phylogenetic and areal relatedness, what types of languages can be recognized according to these clusters? More specifically for our purpose, what types of phonological systems can be recognized?
  • Is there any correlation between clusters in different levels of analysis? For example, say, do languages that have phonological features X, Y and Z tend to have syntactic features A, B and C? It is well known how phonological changes can have far-reaching effects on morphology and syntax (e.g., by neutralizing distinctions in word-final position)

הקדמה

שפות מגוונות, ולא שונות רק באופן שטחי. ה־Universal Grammar לא מחזיק מים. הקבלה של הרעיון של אחדות השפה האנושית במדעי־הקוגניציה. למה? סיבה אחת היא אתנוצנטריות. סיבה אחרת היא הפיצול בין בלשנים טיפולוגיים וגנרטיביים, כשאלה האחרונים נתפסים כמייצגים. חומסקי. חלק מהבעיה: זה שטיפולוגים לא מיחצנים מספיק את העבודה שלהם כבעלת ערך תיאורטי וזה שהיא לא נגישה מבחוץ.

סקירת מבנה המאמר:

  • מגוון (‎§ 2) ו„אוניבסליות” (‎§ 3).
  • שלושה מאפיינים תחביריים ומוצא השפה: יחסים דקדוקיים (‎§ 4), רְכִיבִיוּת (‎§ 5) ורקורסיה (‎§ 6).
  • התייחסות למגוון לשוני בדומה להתייחסות למגוון ביולוגי (‎§ 7). תמיכה בשבע נקודות שעוסקות בשפה כיציר כלאיים ביו־תרבותי (‎§ 8).

מגוון לשוני

מדענים קוגניטיביים לא מודעים להיקף האמיתי של המגוון הלשוני. הדגמה של טענות מפי מדענים קוגניטיביים והפרכתן.

השפה כתוצר של קו־אבולוציה גנטית־תרבותית.

למה למדענים קוגניטיביים צריך להיות אכפת מהמגוון הלשוני? א. הבנה של מכניזם עיבוד שפה; ב. הבנה של מכניזם רכישת שפה.

שתי תפיסות אמוניות חומסקיאניות שמפריעות לראות את המגוון נכוחה: ההבדלים שטחיים ובלשן מיומן יכול לראות דרכם; ההבדל בין שפות הוא לפי אוסף של פרמטרים בינאריים שכל שפה מפעילה ומכבה.

התבוננות אמיתית במגוון הלשוני יכולה לפתוח ים של שאלות מעניינות למדעי הקוגניציה.

הייצוג של שפות העולם במדע כיום

השפות מרובות והבלשנים מעטים. רק חלק קטן מהשפות מתוארות, ורק חלקית. הכללות נעשות על בסיס קבוצה לא גדולה מספיק של שפות־מדגם. המגוון מצטמצם כיום, גם מספרית וגם מבחינת קשרים בין שפות (פחות ופחות שפות בלתי־תלויות). מצב הידע כל כך על הפנים עד שבכל פעם ששפה חדשה מתוארת תחת עין המיקרוסקופ מתגלות תכונות חדשות ובלתי־צפויות.

כמה מימדים של מגוון

מצאי צלילים

נתחיל בשפות סימנים, שאין בהן צלילים. קו־אבולוציה של גנטיקה ותרבות אצל קהילות שבהן החרשות תורשתית. האם היכולת הלשונית שלנו נייטרלית למודליות (במובן של המדיום)?

יש בסיס ביולוגי לשפה מבחינה צלילית: שינויים אבולוציוניים במבנה הלוע וביכולות השמיעה שמתאימים לשפה גם במחיר יתרונות בלתי־לשוניים (ריצה, בליעה). הביולוגיה מכתיבה מגבלות. עם זאת, יש מגוון עצום: מ־11 על ל־144 פונימות. הרעיון של תכונות מבחינות בינאריות כמוליד לרעיון החומסקיאני של המתגים. עם התקדמות המחקר פוגשים עוד ועוד שפות שעושות במערכת הצלילים שלהן דברים שקודם לכן חשבו שהם בלתי־אפשריים או בלתי־סבירים. זה גורם למומחים לנטוש את הרעיון היעקבסוני של קבוצה סגורה של פרמטרים לטובת מודלים גמישים יותר.

הברות והאוניברסל CV

למשך תקופה ארוכה האמינו שההיררכיה CV > V > VC של מבני הברה היא אוניברסלית. יש לאוניברסל הזה יתרונות תיאורטיים בתחום של לימוד שפה: הילד יכול מיד לפרק רצפים להברות. אממה, ב־1999 תואר מבנה ההברה הבסיסי של שפת Arrernte כ־VCC(C)‎. מבחינה תיאורית זה מנמיך את האוניברסל לדרגת „הטיה חזקה”, ומבחינת לימוד שפה זה מעמיד את CV כיוריסטיקה בלבד, שמצריכה כיול־מחדש כשלומדים Arrernte.

מורפולוגיה

שפות יכולות להיות בקצה אחד פוליסינתטיות ובשני מבוֹדדות. המחברים טוענים שזה לא רק הבדל ברמת הצמידות בין רכיבים אלא קשור באופן עמוק לאיך המשמעות מאורגנת (מצד שני, הם לא מספקים הוכחות משכנעות לכך. י.ר.).

תחביר ומחלקות־מילים

יחידות תחביריות נמצאות בלב הטענות של הדקדוק האוניברסלי. מחלקות מילים (או „חלקי דיבר”) ותחביר.

בדרך כלל מדברים על „ארבעת המחלקות הגדולות”: שמות־עצם, פעלים, שמות־תואר ותארי־הפועל. אלא שבחינה של מגוון שפות מראה שהמחלקות האלה לא אוניברסליות הן מבחינת זאת שיש שפות שלא מבדילות ביניהן או בין חלקן והן מבחינת זאת שיש שפות שמוסיפות עליהן מחלקות מרכזיות אחרות, עם מאפיינים מורפולוגיים ותחביריים משל עצמן, כגון:

  • אידאופונים. מילות־צליל (כמו ביפנית, נראה לי).

  • מילות־מנח. נפוצות בשפות המאיה ומציינות את האופן שבו נמצאים דברים.

  • קוֹ־פעלים. מחלקה שמתחברת עם פעלים ליצירת משמעויות.

  • ממיינים. גם כאלה שמתחברים עם מספרים כמו ביפנית וגם כאלה כמו שיש בשפות סימנים. (הכותבים לא מזכירים ממיינים כתובים כמו במצרית או בסימניות הסיניות).

גם המחלקות האלה לא זהות, כמובן, בין שפה לשפה.

סמנטיקה

הרעיון של mentalese ושפות כ„תרגום” מ־mentalese. בפועל זה לא עובד: יש שפות שחסרות דברים שלכאורה היו נראים לנו שפשיטא שיהיו ב־mentalese ויש שפות שמקודדות כל מני הבחנות „מוזרות” שלא היינו חולמים עליהן.

התחום המרחבי נשען על יסוד חוץ־לשוני מובהק, ועדיין מקודד בדרכים שונות מהותית.

גם הסמנטיקה של שמות־עצם (שלכאורה אמורה להיות יותר… סובסטנטיבית…) בחלק מהשפות די נזילה.

אם כך, קטיגוריות לא מחווטות מראש אלא משקפות עניינים פרטיקולריים.

אוניברסלים לשוניים

שתי גישות: חומסקי וגרינברג.

הגישה החומסקיאנית: הידע הלשוני לא יכול להלמד מחשיפה, ולכן מולד. עוד אמר שאפשר לחלץ אוניברסלים לשוניים ממחקר של שפה אחת. ההבחנה בין אוניברסלים של חומר ושל צורה: אלא של החומר בלתי ניתנים להפרכה ולכן לא מדעיים; אלה של הצורה מנוסחים על פי אנגלית לרוב, ונופלים מול ראיות משפות אחרות.

גרינברג. היסוד לתחום של טיפולוגיה לשונית. מראש מוציא החוצה דברים שהם חלק מההגדרה של „שפה”, design features. חלוקה לארבעה סוגים לפי מטריצה של 2×2: ציר מוחלט:יחסי וציר (תמיד:לרוב) ללא־תנאי:לפי־תנאי (בכל/רוב השפות X : אם יש X אז (לרוב) Y). המשבצת של מוחלט+ללא־תנאי ריקה או כמעט ריקה ומכילה רק דברים טריוויאליים, אבל זאת דווקא המשבצת שהכי מעניינת פסיכולוגים. גם המשבצת של מוחלט+לפי־תנאי לא עומדת ממש מול בדיקה מול שפות העולם. נשארנו עם הציר היחסי, והוא בסופו של דבר זה שיותר מעניין: פחות מעניין לוותר על היגד כללי רק בגלל ששפה אחת מתוך המון מהווה דוגמה נגדית; יותר מעניין לראות שהוא כן תופס להמון שפות. כשעובדים עם תפוצה של תופעות חייבים להשתמש בכלים סטטיסטיים. כמעט כל העבודה בתחום הטיפולוגיה עוסק בסוג 4 של גרינברג: יחסי+לפי־תנאי. בעוד שעם האוניברסלים המוחלטים לא חשובה דגימה (מספיק דוגמת־נגד אחת כדי לפסול), עם היחסיים זה קריטי וצריך להזהר מהמון פקטורים מטים.

המקור של אוניברסלים לשוניים לא חייב להיות ב„יכולת הלשונית” (המולדת): הוא יכול לנבוע מיכולות מנטליות אחרות או מהתכונות שצריך בשביל מערכת תקשורת (כמו ההבחנה בין מחלקות סגורות ופתוחות). גם גורמים פונקציונליים יכולים להשפיע (לדוגמה: מורפימת שלילה אקספליציטית נפוצה כי לרוב אנחנו מביעים מבעים חיוביים וכי חשוב לא לפספס שלילה). יש גם גורמים חוץ לשוניים להצטלבות: דברים שיש בעולם וחשובים לבני־אדם באשר הם.

המטא־שפה של העיסוק הטיפולוגי היא עניין שצריך לתת עליו את הדעת. מונח בלשני אחד לא אומר שבכל השפות מה שאנחנו מגדירים תחתיו מתנהג באופן זהה. השוואה עם בוטניקה (לא כל „קוץ” הוא אותו „קוץ” בדיוק, ועדיין המונח מועיל). דמיון משפחתי.

איך אילוצים מרובים מניעים פתרונות מרובים: הנושא הדקדוקי כרעיון גדול (אך לא אוניברסלי)

הסעיף מדגים את עניין התקבצותן של תכונות דומות בעזרת המונח „נושא דקדוקי”. גם אם המונח „נושא דקדוקי” לא אוניברסלי, עדיין יש בו תועלת מחקרית. תכונות של נושא דקדוקי: טופיקליות, אגנטיות וציר שסביבו סובבות ומתקבצות הרבה תכונות דקדוקיות. התקבצות של תכונות ביחד היא דרך טובה לארגן את הדקדוק, אבל בשפות יש גם דרך לסמן כשתכונות לא מתקבצות (נגיד, סביל כשהנושא לא הפועל). יש שפות שבהן הציר המקבץ הוא לא האגנס אלא ה־patient. ארגטיביות.

הטענה בדבר האוניברסליות של הרְּכִיבִיוּת

רכיביות כ־bracketing ביחד ליצירה של אלמנטים בדרגה גבוהה יותר. אולי זה מוזר, אבל לא כל השפות עובדות ככה, שאפשר לסדר את הסוגריים באופן לינארי. תלות (עם חצים ולא עם סוגריים) יכולה להיות תיאור מתאים יותר למקרים כאלה. סימון ביחדיוּת לא בסמיכות לינאריות אלא בסימון נוסף (שוויון יחסה, שוויון מין וכד׳); יש שפות שמביאות את זה לדרגת אומנות. הבכורה של הרכיביות היא תוצר־לוואי של פיתוח תיאוריה תחבירית מנקודת המבט של האנגלית באופן צר; בעולם הבלשנות הסלאבי לתלות הבכורה. גם ברכיביות וגם בתלות אפשר לייצג רקורסיה.

רכיביות, אם כך, אינה אוניברסלית, למרות שיש גישות UG שמציבות אותה ככזאת. עוד על הכוונת: גישות של התפתחות השפה שמציבות את הרכיביות כ„יעד”. (זה גם די גזעני, נוסח מורפולוגיה=טוב בבלשנות הרומנטית. י.ר.).

רקורסיה בתחביר כבלתי־אוניברסלית

רקורסיה: רק אצל בני־אדם והתכונה היחידה שממש ייחודית לבני־אדם? תכונה חשובה, אבל נראה שיש שפות רבות שמגבילות רקורסיה או שבכלל אין בהן רקורסיה. היפוטקסיס ופרטקסיס (אם כי המחברים לא משתמשים במונחים האלה). לא בכל השפות שעבוד (שהוא סוג מרכזי של רקורסיה) רווח באותה המידה; יש אסטרטגיות אחרות. יש שפות שמגבילות את עומק הרקורסיה; היא לא בהכרח אינסופית. השפה Pirahã כמקרה קיצוני שבו לא רק שאין שעבוד אלא גם שרשור של שייכות עוד ועוד. ראיות משפות סימנים מצביעות שרקורסיה זה משהו ששפות (בדרך כלל, כאמור) יוצרות לעצמן עם הזמן ולא משהו שנובע באופן אוטומטי מהקוגניציה שלנו. מסקנה: לא אוניברסל. לא הכל חייב גם להיות מסומן מפורשות בתחביר, ולכן צריך להזהר מתחבירוצנטריות פנאטית.

הסינתזה החדשה: גישות אבולוציוניות לשפה

אל ה„בלגאן” של המגוון אפשר לגשת בגישה אבולוציונית כדי „לעשות סדר”. שפה ושיתוף פעולה. מודל שמשלב התפתחות ביולוגית ותרבותית עם אינטראציה בין השתיים. את המגוון הלשוני אפשר להבין בצורה המיטבית בעזרת המודל הכפול הזה: גם אם הצד הביולוגי דומה, זה הצד התרבותי שמתגוון. גישות חדשות לבלשנות היסטורית. הסתכלות אבולוציונית על טיפולוגיה לשונית שמה את הדברים בקונטקסט היסטורי־דיאכרוני ויש לה כח הסברי רב והיא יכולה להוות כר פורה למחקר. זה לא פותר את השאלה החומסקיאנית בדבר לימוד שפה והכלים הקוגניטיביים הדרושים לשם כך. גם אם ילדים לא באים טבולה רסה, המגוון מראה ששפה זה משהו שלומדים.

סיכום: שבע תפיסות בנוגע לטבע השפה והמחשבה

מגוון לשוני מתנהג באופן דומה למגוון ביולוגי. המקום של ה־design features היסודיים. אם אנחנו מוותרים על „דקדוק אוניברסלי”, שלא עומד במבחן המציאות, נותרו שתי אופציות: או שיש מערכת קוגניטיבית עם ליבה מצומצמת שמורחבת על ידי היכולות הקוגניטיביות הכלליות ולמידה עבור שפה מסויימת שנלמדת, או שמדובר בכלי שיכול ליצור מגוון עצום של מיכניזמים פרטיקולריים.

השפה כקופרודוקציה ביולוגית־תרבותית. קוֹ־התפתחות.

שבע הנקודות:

  1. המגוון הלשוני הוא התכונה המובהקת ביותר של הלשון, מנקודת מבט ביולוגית.

  2. התפוצה של מגוון לשוני מתחלקת לפי קבוצות פילוגנטיות ואיזורים גיאוגרפיים.

  3. המגוון הלשוני לא מתחלק באופן חד בין שפות אפשריות ובלתי־אפשריות, אלא מתאפיין במקבצים שמקבצים פתרונות והעדפות מבניים. מהם יש סבירים יותר, נגישים יותר, מבחינה אבולוציונית וכאלה שפחות.

  4. יש תכונות שנוטות להיות „גורמים מושכים” (attractors) במודל האבולוציוני.

  5. התפקיד של הגורמים המושכים הביולוגיים והתרבותיים־היסטוריים מצביע על קוֹ־התפתחות. מגבלות ביולוגיות וקוגניטיביות, מגבלות פונקציונליות, מטען היסטורי.

  6. היסודות הביולוגיים של השפה הם ממש חדשים בהשוואה לתכונות ביולוגיות אחרות שאנחנו רואים בבעלי־חיים אחרים (השוואה לאקולוקציה). השפה, אם כך, משתמשת במנגנונים שכבר היו קיימים במוח האנושי וביכולות הגמישות שלו, ולא משהו שהתפתח מאפס בתקופה כל כך קצרה.

  7. האתגרים המרכזיים שהמגוון הלשוני מציב: א. להראות איך המגוון שאנחנו מוצאים יכול להתפתח ולהתגוון בתוך המגבלות הקוגניטיביות שחלות על למידה; ב. להראות איך זה שילדים יכולים ללמוד ומבוגרים יכולים להשתמש באותה הקלות (פחות או יותר) במגוון כל כך גדול של מערכות שונות.

תגים:

ניתוח הנרטיב, אחרי שלושים שנה

7 במרץ, 2018

סיכום מאמר מאת וויליאם לבוב:

@article {labov.w:1997:further-steps,
    author        = {Labov, William},
    date          = {1997},
    issn          = {1053-6981},
    issuesubtitle = {three decades of narrative analysis},
    issuetitle    = {Oral Versions of Personal Experience},
    journaltitle  = {Journal of Narrative and Life History},
    number        = {1–4},
    pages         = {395–415},
    title         = {Some Further Steps in Narrative Analysis},
    url           = {http://ling.upenn.edu/~wlabov/sfs.html},
    volume        = {7},
}

קצת דברי רקע על שיטת המחקר של לבוב וולצקי 1967. פרסם מאז מעט על נרטיב. התגובות של אנשים לסיפורים מלמדות הרבה. המסגרת של ל״ו67 הוכיחה את עצמה כשימושית במגוון מחקרים. נרטיבים של חיי היומיום, נרטיבים פנטסטיים והכח המכשף של הסיפור. קונטקסט, והמונולוגיות היחסית של סיפורים במסגרת שיחה ספונטנית. מבין הנושאים שידונו: דיווחיות, מהימנות, אובייקטיביות, סיבתיות וציון שבח וגנות. להדגמה, מוצג נרטיב קצר: 12 שורות אפקטיביות. מה סוד האפקטיביות? את זה מנסה המאמר לפצח.

  1. נרטיבים של חוויה אישית. הגדרה מדוייקת יותר מאשר אצל ל״ו67.
  2. הארגון הזמני של הנרטיב. צומת זמני := שתי פסוקיות שלא ניתנות להחלפה. נרטיב מינימלי כולל צומת אחד כזה. פסוקית עוקבת := פסוקית שמשתתפת בצומת זמני. אימפליקציות לאנגלית (עצמאות של פסוקיות ומערכת הזמנים). פסוקיות עוקבות תמיד בריאליס.
  3. סיווג זמני של פסוקיות נרטיביות. הגדרות וסימונים חדשים, אלגנטיים יותר, מאשר אצל ל״ו67: טווח, פסוקית חופשית, פסוקית כבולה, פסוקית מוגבלת, פסוקית נרטיבית.
  4. סיווג מבני של פסוקיות נרטיביות. הגדרות חדשות, אלגרנטיות ומסודרות יותר: אבסטרקט, פסוקית אוריינטציה, סיבוך, קודה, פתרון, הערכה.
  5. הערכה. הגדרה חוץ־בלשנית. היפותיזה: איראליס במובן הרחב (מודליות, שלילה, עתיד וכד׳) כהערכה במהותו. (חלק מה־Comment Mode של אריאל.) מחקרים מראים שעם הגיל עולה השימוש בהערכה. הערכה יכולה להיות מפוזרת על פני הנרטיב או מקובצת. באופן כללי, אפשר להגדיר כך סקציה := קבוצה של פסוקיות מאותו הסוג התפקודי. הגדרה מחדש של המשפט השני אצל ל״ו67. קטע לא הכי ברור על דיאלוג בנרטיב והערכה.
  6. דיווחיות. מושג קשה למדידה. פתרון אחד הוא עניין התורות בשיח: נרטיב מאפשר „לתפוס” הרבה תורות. נרטיב „ראוי חברתית” מצדיק את התורות שהוא לוקח. אירוע בר־דיווח := אירוע שהדיווח עליו מצדיק לקיחת תורות אוטומית. בנרטיב, אם כן, יש לפחות אירוע בר־דיווח אחד. האירוע הבר־דיווח ביותר (אוי! כמה שזה לא עברית…) הוא הציר שסביבו סובב נרטיב. יש מתאם בין דיווחיות ובין דברים לא רגילים, מה שיוצר מעין פרדוקס: ככל שהאירוע בר־דיווח יותר הוא אמין פחות, ולכן לכאורה דווקא פחות מצדיק את לקיחת התורות.
  7. מהימנות. משפט (ניסוח של סוף הסעיף הקודם): יש יחס הפוך בין דיווחיות ומהימנות. אם כך, על המספר לעשות מאמץ כדי לתמוך במהימנות של האירוע הבר־דיווח ביותר.
  8. סיבתיות. תיאוריה גנרטיבית, לא מאוד משכנעת, של מתכון לנרטיב: לוקחים את האירוע הבר־דיווח ביותר והולכים אחורה בנסיון להסביר „איך זה קרה?” עד שהשאלה הזאת נעשית טפשית. (אפשר להפריך את זה בקלות על ידי בחינה של טכניקות סיפוריות שונות של „אותם האירועים”). סיבתיות כמערכת פנימית־אישית, לאו דווקא אוניברסלית.
  9. ציון שבח וגנות. ה־stance של המספר. לפעמים יש הקצנה של „טוב” ל„מושלם” ו„ֳרע” ל„איוֹם”. לא תמיד זה מודע ועל השולחן.
  10. נקודת־מבט. המרכז הדאיקטי. בנרטיבים אורליים של חוויות אישיות נקודת־המבט היא של המספר בזמן התרחשות האירועים. ממצא: אין פלאשבקים בקורפוס; אנחנו חווים את האירועים באותו הסדר האפיסטמולוגי וההתרחשותי כפי שהמספר מציג אותם (יצוג וורבלי של החוויות שלו).
  11. אובייקטיביות. אירוע אובייקטיבי נודע למספר דרך חושיו; לאירוע סובייקטיבי המספר נעשה מודע דרך זכרון, תגובה רגשית או התרחשות פנימית. משפט: אירועים סובייקטיביים מגדילים את המהימנות. בנרטיב אובייקטיבי אפשר להכנס ולראות את ההתרחשות דרך עיני המספר.
  12. פתרון. ברגע שיש את המושג של „האירוע הבר־דיווח ביותר” אפשר להגדיר את הפתרון כפעולות המסבכות (?… complicating actions) שמופיעות אחריו. הגדרת הקודה וסיום הנרטיב.
  13. סיכום. הוספנו מושגים חדשים, בפרט „האירוע הבר־דיווח ביותר”. בחצי השני של המאמר עסקנו באופן שבו המספר מעביר את הסיפור לקהל כאילו הקהל חווה אותו דרך עיניו. נרטיב כ„תיאוריה של הסיבות שהובילו לאירוע הבר־דיווח ביותר”, מה שקשור לעניין השבח והגנות ולמקום הנרטיב בחברה. על זה, במאמרים הבאים… ☺
תגים:

A Typology of Non-Prototypical Uses of Personal Pronouns

19 בדצמבר, 2017

Discussion questions regarding this article (download):

@article {helmbrecht.j:2015:non-prototypical,
    author = {Helmbrecht, Johannes},
    date = {2015},
    doi = {10.1016/j.pragma.2014.10.004},
    issn = {0378-2166},
    journaltitle = {Journal of Pragmatics},
    pages = {176–189},
    subtitle = {synchrony and diachrony},
    title = {A Typology of Non-Prototypical Uses of Personal Pronouns},
    volume = {88},
}

Discussion questions

  • When speaking of non-prototypical uses of personal pronouns, the article gives many cases in which some personal pronoun changes its original/primary person reference or number, but in all of the discussed cases it remains in the domain of person (or impersonal) marking, never something different. What can be said of cases in which personal pronouns shift into a completely different category? How common is it and what are the attested shifts? I have two cases in mind from British languages:

    • One is the Welsh preverbal particles fe- and mi- (etymologically from 3sg.masc and 1sg, respectively), which have very interesting textual and discursive functions that are not personal.
    • The other is the ‘vocative’ marker you in English (Wake up, you lazy sloth!). þu/thou used to be used similarly (see thou pron. 2 in the OED).

  • I’m not familiar with many of the languages mentioned in the article, but it seems to deal only with languages with a closed set personal pronouns (cf. Kitagawa and Lehrer (1990)), as opposed to ‘open-ended’ languages like Japanese and Korean. Are there ‘non-prototypical’ uses of the linguistic elements which are normally used for person marking in these languages as well, or are they too loaded with semantic and pragmatic information to be used non-prototypically?

  • How common is it for such non-prototypical uses to be areal? We all know the 2pl > 2sg.hon development in European languages (IE and non-IE alike), but are there other attested cases of non-prototypical uses of personal pronouns spreading areally?

תגים:

Impersonal Uses of Personal Pronouns

11 בדצמבר, 2017

Discussion questions and critical review of this article (download):

@article {kitagawa.ch+:1990:impersonal-personal,
    author = {Kitagawa, Chisato and Lehrer, Adrienne},
    date = {1990},
    journaltitle = {Journal of Pragmatics},
    number = {5},
    pages = {739–759},
    title = {Impersonal Uses of Personal Pronouns},
    volume = {14},
}

Discussion questions

  • The article deals with synchrony, but the situation of personal pronouns being used impersonally seems to have the seeds for language change: how common is it for a personal pronoun, say 2 which is used also impersonally, to be re-interpreted as a purely impersonal pronoun? The other direction (on taking over the function of nous) is briefly mentioned in the article. Heine and Song (2011) touch upon the development of impersonal pronouns only briefly.

  • The last part, explaining why some ‘closed set’ languages exhibit impersonal 2 (and why some don’t) is admittedly lacking. Since this article is from 1990, are there newer articles or books regarding this?

  • The article mentions only two languages of the ‘open-ended’ type: Japanese and Korean. What other languages share the same relevant features? Do these features correlate with other features?

Critical review

Summary

This article deals with the ‘complement’ of our course’s topic, the impersonal; specifically, using linguistic elements whose primary function is personal (2 and 1) non-referentially, impersonally.

  1. Introduction. Sociopragmatics: more attention was given to other issues (such as the use of tu:vous). This article discusses phenomena of a semantic-pragmatic nature. A case of person shift in French (on > 1pl, with tu/vous filling the gap of the impersonal). Impersonal use of personal pronouns is widespread.

  2. Impersonal use of personal pronouns: a characterization. The situation in English. Impersonal you, which is less formal than one; impersonal we; impersonal I.

  3. Contrasting impersonal and vague uses of personal pronouns. Distinguishing between truly impersonal usage and vague, non-concrete, usage. Five features of impersonal you, not shared with vague you.

    1. Vague ‘you’. Examples for the structural difference between impersonal and vague you.
    2. Number feature. While you and your do not distinguish number, the reflexive yourself/yourselves do. Only the singular is used impersonally.
    3. ‘We’. Borderline cases of impersonal:vague. The rhetoric force of person choice.
    4. 3rd person pronouns. May be vague but never impersonal.

  4. Structural knowledge and life drama. Functional types of impersonal you:

    • ‘structural knowledge’ (conveying knowledge of how things work), with subtypes:
      • ‘situational insertion’ (the speaker ‘assimilating’ xemself to a wider class of people)
      • ‘moral and truism formulation’
    • ‘life drama’ (a short episode of special second person narrative)

    These two differ structurally (replaceability by one, use of tense/aspect, etc.).

  5. Role distinctions. Impersonal you:I:we and the rhetoric force of the choice between them, described within a ‘person-deixis’ framework. The reason for the informality/camaraderie of the informal second person: it implies the speaker and the hearer both share the same perspective. Impersonal I does not imply this and thus is a more ‘safe’ choice in some sociopragmatic situations.

  6. Typological differences among languages. A general pattern (verbatim): the extension of the 2nd person pronoun to an impersonal is possible only in language with small, closed pronoun sets. Examples from such languages and a short discussion. This is in contrast with languages like Japanese and Korean, which are open-ended with respect to personal pronouns and whose lexical ‘person’ markers are too semantically and pragmatically loaded to be generalized or used impersonally.

Critical assessment

  • The use of of structural linguistic terminology and concepts is very apt in my opinion. The notion of the ability to replace or substitute linguistic elements with others in ceteris paribus as a part of their structural definition and identity is employed throughout the article, be it simple (such as replacing you by one, or by we or I) or more complex (such as the ‘indirect quotation test’). As a quite short, general article, it does use real examples (in addition to made-up ones) but these examples are used for exemplifying general ideas and are not representatives of types derived from a corpus study using a well-defined corpus (homogeneous, or inhomogeneous with due ‘precautions’).

  • In more than one occasion it is not clear whether a statement or argumentation uses English as some meta-language conveying certain constructions and features shared by other languages as well, or describing and arguing concerning English per se.

  • I think it would be better to group the characteristics of the impersonal you according to types (semantic: (5d); pragmatic: (5a); formal: (5b), (5c), (5e)), rather than giving them in a mixed order.

  • The article gives nine ‘closed set’ languages, all having impersonal second person pronoun, but only two ‘open-ended’ languages: Japanese and Korean. Examples of more ‘open-ended’ languages would both make things clearer and strengthen the argumentation. A relevant feature both Japanese and Korean share but was not mentioned in the article is the lack of person marking morphology (in the verb or elsewhere). While it is not a sufficient condition, it might be a necessary one for such an ‘open-ended’ language. Malayāḷam (Southern Dravidian; Kerala) seems to be somewhere in between the two groups, but this is only my superficial impression since I am not familiar enough with it.

  • The singularity of impersonal 2 (§3.2) describes English, but not Welsh, which do use impersonal 2pl (chi); for example (Harry Potter 1, ch. 6):

    ‘You’ve already seen him, Ginny, and the poor boy isn’t something you goggle at in a zoo. […] ‘Ti wedi’i weld o’n barod, Ginny, ac nid rhywbeth ’dach chi’n llygadrythu arno mewn sw ydi’r hogyn druan. […]

    So do Hebrew; a made-up example:

    • הרי כשבאים אליכם אורחים, אתם מסדרים את הבית לפני
    • harej kše-baim elejxem orxim, atem mesadrim et ha-bajit lifney
    • ‘naturally when guests come to you-pl.masc, you-pl.masc clean up the house before (they come)’)

  • A side note concerning p. 755: once Eitan mentioned in one class a case in which two Hebrew-speaking women talked about pregnancy, one saying to the other a sentence beginning with:

    • אז כשאתה בהריון […]
    • az kše-ata be-herajon […]
    • ‘so when you-sg.masc are pregnant […]’

    This (not including Yuval...) is a par excellence example of the impersonality of this pronoun in a language with strict gender marking.

תגים:

Pragmatic Disguise in Pronominal-affix Paradigms

7 בדצמבר, 2017

Discussion questions regarding this article (download):

@incollection {heath.j:1991:disguise-pronominal,
    author = {Heath, Jeffrey},
    crossref = {plank.f+:1991:paradigms},
    pages = {75–89},
    title = {Pragmatic Disguise in Pronominal-affix Paradigms},
}

@collection {plank.f+:1991:paradigms,
    editor = {Plank, Frans},
    isbn = {3-11-012761-X},
    location = {Berlin~/ New York},
    pagetotal = {317},
    publisher = {Mouton de Gruyter},
    series = {Empirical Approaches to Language Typology},
    subtitle = {the economy of inflection},
    title = {Paradigms},
    volume = {9},
}

Discussion questions

  • There seem to be two contradictory functional pressures regarding the marking of SAP: some language place them highest in a hierarchy of indexation (1>2>3, or the Algonquian so-called 2>1>3 hierarchy), meaning they get the morphological spotlight, while other languages (like those in the article) do all kinds of linguistic acrobatics in order to downplay them. Is a speech community either a ‘highlighting’, a ‘downplaying’ one or neither? Are there documented cases of a ‘clash’ between the two forces? Similar problematics in historical linguistics seem to be the contradictory forces of assimilation and dissimilation.

  • While speaker intuition cannot serve as linguistic evidence on its own, it is still interesting, valuable and relevant; after all, it is the speakers who are the vectors of language and who make language change. How do speakers of those Australian languages perceive person and person marking in their language?

  • Another extra-linguistic question: are there any clear correlations between communities which speak language that behave like those described in the article and certain sociological characteristics? Does what we know about their language correlate with what we know about their society and culture?

Critical review

Summary

This article challenges the concept of ‘one form, one meaning’ based on the skewing, formal irregularities and reduction of surface information in 1↔2 interaction found in Australian languages. This complex, ‘chaotic’, situation is said to evolve due to pragmatic factors of the speaker-addressee relationship, which the speakers of these languages try to avoid referring to directly.

  1. Introduction. The problematics of the concept ‘one form, one meaning’. Heath states the origin of this concept is in the organization of binary features in phonology ([+/-voiced]) and morphology ([+/-plural], organizing morphemes into paradigmatic sets) in some schools of structural linguistics, with interference effects such as neutralization handled in terms of markedness patterning. Then he discusses the association between such interference effects and the semantic or real-world reality, including pragmatics, leading to the focus of this article: the pragmatic tendency to mitigate or disguise reference to speech-act participants.

  2. Pronominal pragmatics. T-V distinction as an example of discrepancy between semantics (vous as ‘polite’) and linguistic expression (vous as ‘plural’). The tendency to omit SAP pronouns in East Asian languages as another example. The difficulty of assigning markedness values to 1 or 2.

  3. Australian pronominal-prefix systems. The Maranungku (Western Daly › Marranj; North Australian) pronominal-prefix system as a case study of complex interaction between paradigms: (almost) nothing fits neatly within simple slots.

  4. Pragmatic disguise in 1st ↔ 2nd combinations. Here Heath discusses how Australian languages use several strategies in order to mitigate or disguise interaction between SAP (1→2 or 2→1), concluding with referring to the situation in non-Australian languages (Chinook, Aymara, Cuzco Quechua, Trans-Himalayan, Spanish and French). Presenting the data from Australian languages is a major part of the article.

Critical assessment

This article expands on a topic discussed earlier on the course, viz. the relation between sociopragmatics and person marking (especially SAPs and interaction between SAPs), cf. Bickel and Gaenszle (2015). As Heath (1991) puts it lively: ‘1st ↔ 2nd forms are the messiest and most opaque of all transitive combinations’, calling them ‘dangerous’ three times (the danger and pragmatic sensitivity being due to the fact 1↔2 pronouns focus the attention on speaker-addressee relationship). The explanation for the vagueness / opaqueness / disguise in 1↔2 pronouns is it is being a way to avoid direct, upfront reference, thus avoiding sociopragmatically sensitive situations.

While this explanation is tempting and has a great explanatory force, one might say its explanatory force is too good, meaning it is so easy to explain these phenomena using this general explanation that it can say only a little about these languages (it is too general, broad and vague) and it is very hard to prove or disprove this explanation is really the motivation behind these peculiar paradigms.

This problem is strengthened by the fact that there is also an opposite explanation for the exact opposite situation in other languages: the higher place of SAPs in a hierarchy of person indexation (SAP>3; either 1>2>3, as seen in some Trans-Himalayan languages, or 2>1>3, as seen in Algonquian languages), meaning they get the morphological spotlight (definitely not behind the scenes!).

I am not saying the proposed sociopragmatic explanation for the motivation of the situation emerging from the data is wrong, not at all. What I do say is that the explanation can and should be used as a general direction, but has to be rigorously proven and refined when describing individual languages, not without proving correlation with relevant sociological data about these particular speech communities. Only this way it can be used in a scientifically sound way and be truly meaningful.

A side note concerning an interesting, possibly related, phenomenon in Modern Hebrew. There are speakers who call their children אבא ába ‘father’, אבאל׳ה ába-le ‘father-diminutive, daddy’ or אמא íma ‘mother’1 in a vocative syntactic slot. For example:

  • אבאל׳ה נשמה, תביא ת׳מלח.

    • ába-le nšamá, taví t-a-mélax.
    • father-diminutive soul, bring:2.sg.m.fut/imp acc-def-salt.
    • Dear son, pass on the salt.
    • (the nšama part is totally optional, although common in the same sociolect)

  • איזה מתוק אתה, אבא!

    • éze matók atá, ába!
    • what.a (lit. ‘which’) sweet:sg.m 2.sg.m, father!
    • How sweet you are, son!

I don’t really know why the speakers who speak like this obfuscate and reverse the parent-child relationship in these utterances addressing their children, but it is very marked sociolinguistically and used almost entirely by Mizrahi Jews (Arab Jews), so this might be a (dialectal?) Arabic influence.

  1. אמאל׳ה íma-le ‘mother-diminutive, mommy’ is much less common in this function. I guess this is due to homonymy with a common expression of shock (rooted in calling for mommy when frightened…).
     ↩

תגים:

מִפֹּה לְפֹה

21 בנובמבר, 2017

סיכום, שאלות לדיון ומטלת ביקורת למאמר הזה (הורדה) מאת מריאן מית׳ון:

@incollection {mithun.m:1996:cislocative,
    author = {Mithun, Marianne},
    crossref = {fox.b.a+:1996:anaphor},
    pages = {413–435},
    title = {New Directions in Referentiality},
}

@collection {fox.b.a+:1996:anaphora,
    editor = {Fox, Barbara A.},
    isbn = {90 272 2928 7},
    issn = {0167-7373},
    publisher = {John Benjamins},
    series = {Typological Studies in Language},
    title = {Studies in Anaphora},
    volume = {33},
}

המאמר סוקר שלושה מקרים בשפות אמריקאיות לא קשורות שבהם ציסלוקטיב („הֵנָּה, לכאן, לפה”) מתפתח לכינוי גוף, תוך דיון האם אכן מדובר בכינוי גוף של ממש ולא רק קריאה אימפליציטית.

  1. Sahaptian. שפות שבהן הגופים האינטרלוקוטיביים בפועל מסומנים באפס, במסגרת מערכת „דלה”. סיומת ציסלוקוטיבית משותפת מתפרשת כציין גוף ראשון.

  2. Shasta. התפתחות לציין של גוף ראשון או שני.

  3. Iroquoian. התפתחות למוספית פרונומינלית לגמרי בתוך מערכת עשירה של מוספיות: גוף שני פועל על גוף ראשון (2/1). ההתפתחות עוברת דרך נימוס: לא „תן לי!” אלא „תן לכיווני/בשבילי”.

Discussion questions

  • This article deals with cislocative (‘venitive’) markers (‘hither’) changing into person markers. Are there cases of translocative (‘andative’) markers (‘thither’) changing into person markers? Depending on the deixis of the marker (‘near the hearer’, ‘away from the speaker’, ‘near somebody else’, etc.) I would presume there might be cases in which translocative markers can change into either second or third person markers.

  • Given that in many languages there is connection between the personal deixis and the deixis of demonstrative pronouns and cis-/translocative markers (e.g. English here and this are proximal, 1-centric; there and that are distal. Japanese こ- ko-, そ- so-, あ- a- system of correlatives, loosely corresponding with 1st ‘near the speaker’, 2nd ‘near the hearer’ and 3rd ‘distant from both’ person deixis), how common is it for markers to cross categories?

  • A theoretic, meta-linguistic question following the previous one: should we speak of a unified super-system of personal deixis in languages in which demonstratives, markers of location, etc. are aligned along personal deixis (like the Japanese ko-, so-, a-)?

Critical review

Summary

This article explores one source of personal pronouns which is dealt with less frequently, relatively, in the linguistic literature: cislocatives (elements meaning ‘hither, (to) here’). It does this by describing the diachronic situation in three unrelated American language groups (Sahaptian, Shasta and Iroquoian), and discussing whether in each of these case studies a cislocative has truly evolved into a referential personal pronoun, as opposed to an implicit reading (cf. English give it here, implying ‘give it to me’ in this sentence while here can by no means described as a first person pronoun). Each of the three cases shows a different initial state and a different outcome:

  • Sahaptian. These languages have a zero marker (called a ‘paradigmatic gap’ in the article) for indicating the interlocutors (SAP, first and second persons) in the verbal morphology (although they can be indicated by enclitics whose optionality differs among the languages in the group). Here the cislocative suffix, which can be traced back to Proto-Sahaptian *-ɨm, was possibly re-interpreted as a first person O or R marker.

  • Shasta. Here the system of morphological person markers is richer, yet object pronouns have not been morphologized. The data suggest a set of cislocative suffixes was evolving into markers of first or second person O (or R).

  • Iroquoian. This language family has a very rich system of pronominal affixes (50–60 in each language!) already established. This case shows how cislocatives can ultimately result in fully referential pronominal affixes integrated into such a system, indicating 2→1 (second person acting on first person) action. Several kinds of evidence are given to support this claim.

Critical assessment

In context of our course, this article is given as an example for one source of person markers (others being antipassives in Bickel and Gaenszle (2015) and additional sources in the optional reading). A typological overview of sources for personal pronouns is given in Heine and Song (2011), who deal with spatial deixis markers as sources for first and second persons in §2.2.4 and §2.3.1.1 (note 29 is especially relevant).

I found the article in question clear, convincing, interesting and enjoyable to read. It deals with situations which are not clear-cut by discussion and openly presenting the available evidence (including presenting competing analyzes, such as Rude’s (1990) analysis of the Nez Perce marker as an inverse maker, indicating an unusual (‘inverse’) direction in the flow of the action). The cases of Nez Perce and Shasta - even though it is not decisive in them whether the cislocative has in fact developed into a fully referential personal pronoun — can suggest how the described language stage could be set for the development of such pronouns. In the clearer case of Iroquoian, several kinds of evidence are given. The first one — speaker intuition — is quite problematic on its own in language description, but since it is one of several it can be regarded providing additional, ‘extralinguistic’ support.

The key concept is reinterpreting or reanalysis, which is often central in category shift. The shift here is not between two unrelated categories but withing two which are deictic. There are languages that even align the spatial deixis along with personal deixis (such as the Japanese ko-, so-, a- system). A broader, typological, cross-linguistic survey is needed. This survey might touch upon translocative markers, if there are cases in which they develop into person markers.

The place of politeness and sociolinguistics in the development of person markers, discussed in the Iroquoian case, seem to be central in many languages spoken by diverse language communities around the world. If we accept Bickel and Gaenszle’s analysis (which I’m reluctant to do; the route they present seems to me quite far-fetched and not supported well enough), that would be another case of the interaction between politeness and the use of person markers.

תגים:

גרמטיקליזציה של כינויי גוף

14 בנובמבר, 2017

סיכום ושאלות לדיון למאמר הזה (הורדה; עותק מקומי) מאת היינה וסונג:

@article {heine.b+:2011:grammaticalization-personal,
    author = {Heine, Brend and Song, Kyung-An},
    date = {2011},
    doi = {10.1017/S0022226711000016},
    journaltitle = {Journal of Linguistics},
    pages = {587–630},
    publisher = {Cambridge University Press},
    title = {On the Grammaticalization of Personal Pronouns},
    volume = {47},
    url = {https://www.cambridge.org/core/journals/journal-of-linguistics/article/on-the-grammaticalization-of-personal-pronouns1/2D458B87990C5B7266F91066B9BF4BB0a},
}

  1. הקדמה. מילה על כינויי גוף והתכונות שלהם. גרמטיקליזציה; ארבע פרמטרים: הרחבה, החלשת המשמעות הסמנטית, ביטול או קפיאת הבחנות מורפותחביריות (דקטגוריאליזציה), שחיקה פונטית.

  2. מקורות לכינויי גוף. חמישה תחומים עיקריים: מושגים שמניים, הצבעה מרחבית, אינטנסיפיירים, פלוריפיקציה (כמו ב־you) והיסט בהצבעה.

    1. גוף שלישי. מקורות עיקריים: הצבעה מרחבית/שיחית (כינויי־רמז), מושגים שמניים, אינטנסיפיירים.
    2. גוף שני. מקורות עיקריים: כינויי גוף שלישי, אינטנסיפיירים, מושגים שמניים („אדוני”), הצבעה מרחבית, פלוריפיקציה.
    3. גוף ראשון. יחיד: הצבעה מרחבית, מושגים שמניים („עבדך הנאמן”), אינטנסיפיירים; רבים: מושגים שמניים („אדם”, „אנשים”, a gente בפורטוגזית).

  3. גרמטיקליזציה במובן רחב/צר. דרגות והגדרות לפי קריטריונים; לא הכל במאמר עונה על כולם (ולכן זו גרמטיקליזציה במובן הרחב).

  4. סיכום.

  • In §2 (p. 594) Heine and Song say they are not going to deal with cases like Ainu クアニ kuani ‘I’. I understand the rationale, but cases like this, of renewal or strengthening, can give rise to new pronouns whose connection with the old pronominal element (ku- in our case) is opaque or non-existent for the speakers (say, theoretically, if the kua part would be eroded due to phonetic reduction, resulting in a new and unrelated *ni ‘I’ pronoun). Something similar, but not identical, happens with Spanish Vuestra Merced > Usted, Portuguese Vossa Mercê > Você and Dutch Uwe Edelheid > U (p. 606), where the second person part Vuestra, Vossa, Uwe is eroded.

  • In §2.3.2.1 Heine and Song give nouns meaning ‘person’ or ‘people’ as a source for 1pl pronouns. Since this is also a source for many endonyms (e.g. Ainu アイヌ ainu ‘person, human being, comrade, father, husband, adult male’; German Deutche, ultimately from PGmc *þiudiskaz and PIE *tewtéh₂ ‘people, tribe’; Romani Rom ‘man, husband’; U’wa U’wa ‘people’; Dâw Dâw ‘people’; Quechua Runa ‘person’; Guarani Abá ‘men, people’), it seems to me interesting to compare the two phenomena.

  • There is a famous case of degrammaticalization of personal pronouns I think is worthy of mentioning: Freud’s structural model of the psyche. The most prevalent strategy of turning the first and third personal pronouns into nouns in this context is by using definite articles and forms, combined with capitalization (in German and English, among others) or special typographic symbols not usually used with normal nouns (in Scandinavian languages): German das Es, das Ich; Hebrew האיד ha id (never הזה ha ze, which means ‘this one’), האני ha aní, האגו ha égo; English the It, the I (the id, the ego); Swedish detet, jaget (sometimes with -'et, --et or -:et) and Norwegian and Danish det-et and jeg-et. An interesting case is that of Esperanto, which employs the nominalizing suffix -o found in all nouns (ĝio from ĝi ‘it’ and mio from mi ‘I’); degrammaticalization is quite common in Esperanto, which uses derivation extensively (cf. ismo ‘an ism’, from -ism ‘-ism’; aro ‘a herd, group, set’ from the collective derivational suffix -ar).

תגים:

The structure of person paradigms

7 בנובמבר, 2017

Discussion questions regarding the third chapter of the book Person by Siewierska (download; local copy):

@inbook {siewierska.a:2004:person-paradigms,
    chapter = {3},
    crossref = {siewierska.a:2004:person},
    pages = {75–119},
    title = {The structure of person paradigms},
}

@book {siewierska.a:2004:person,
    author = {Siewierska, Anna},
    date = {2004},
    location = {Cambridge},
    publisher = {Cambridge University Press},
    title = {Person},
}

  • It is very impressive to see how many of the possible combinations of elements in person paradigms are actually attested in the world’s languages. There seem to be genetic and areal factors in play. What is the current state of scholarship with regards to the correlation between language families, language areas and person paradigms? Are there relevant maps and atlases? WALS seems to give a very incomplete picture.

  • Something I was missing in the discussion is impersonal forms, such as the ones in Welsh. Although being non-personal by definition, I think they should be part of the discussion. What is the distribution of the impersonal forms in the world’s languages and what are the correlations and internal relations between them and the grammatical distinctions encoded together with person, such as number and gender? Passive forms are relevant for this discussions as well.

  • This chapter is wholly synchronic. What are the common development paths for new elements or removal of elements? How does the system re-organize itself because of language change? For example, if a new 1.pl element emerges in what used to be a paradigm without an inclusive:exclusive distinction and the new system has this distinction, will the old 1.pl be used as an inclusive or as an exclusive pronoun? I see the seventh chapter is about diachrony, but I haven’t got the time to read it yet.

תגים:

גרמטיקליזציה של פרדיגמות גוף בעברית

31 באוקטובר, 2017

סיכום למאמר הזה (הורדה; עותק מקומי) מאת מירה אריאל:

@incollection {ariel.m:1998:three,
    author = {Ariel, Mira},
    crossref = {koenig.j-p:1998:gap},
    pages = {93–111},
    title = {Three Grammaticalization Paths for the Development of Person Verbal Agreement in Hebrew},
    url = {http://www.tau.ac.il/~mariel/wordoc/writings/ariel1998-PersonVerbalAgreem.pdf},
}

@collection {koenig.j-p:1998:gap,
    date = {1998},
    editor = {Koenig, Jean-Pierre},
    isbn = {9781575861142},
    location = {Stanford, California},
    pagetotal = {xii, 444},
    publisher = {CSLI Publications},
    series = {Conceptual Structure, Discourse, and Language},
    subtitle = {bridging the gap},
    title = {Discourse and Cognition},
}

שינוי לשוני כתוצאה של המון פעולות תקשורת בהווה, ללא תיאום ו„תוכנית”. אותה התופעה הלשונית יכולה ללכת לכיוונים שונים בשפות שונות, ואפילו באותה השפה. כאן היא עוסקת במה שהיא מכנה „שלוש פרדיגמות הנטייה הפעליות של גוף”.

  1. שלוש פרדיגמות הנטיה בעברית.

    • האחת היא של העבר (אל העתיד היא לא מתייחסת), והיא העיקרית: „ספרתי”.
    • המשנית האחת היא של „חושבני”, „סבורני” וכד׳, והיא מוגבלת מאוד.
    • המשנית השניה היא של מה שהיא מכנה „מילית שהפכו לפעלים”, כמו „הנ(נ)י”, „אינ(נ)י”, ו„ישני”.

  2.  

    1. סימון פרדיקטים: מיליות שהפכו לפעלים. כיוון אוניברסלי: תדיר ← פחות סימון (פורמלי), עד כדי אפס. גוף שלישי כתדיר, אחרי הראשון ולבסוף השני. נתונים מספריים משלוש תקופות. מקור שונה לגופים השונים: ראשון ושלישי מהצמדת כינויים עצמאיים („הנני” = „הנה”+„אני”, „הנו” = „הנה”+„הוא”), בעוד שהשני נלקח מהנטיה השימנית („הנך” מול „ספרך”). נסיון להסביר את ההבדל: יצירת נקסוס, מול הרפרנטיות שיש בפרדיגמה הפעלית.

    2. מורפולוגיזציה מונעת־תדירות: פעלי־תפיסה והחסרים בפרדיגמות של פעלי־המיליות. בפעלים קוגניציה תדיר הגוף הראשון בהווה, ולכן הגמטיקליזציה של „חושבני”. המקור הוא בעברית משנאית, ושם באמת כינויי הגוף מוצבים אחרי צורות פעליות כאלה („חושב”+„אני”). חוסר גוף ראשון ושני ב„יש” כנובע מהמשמעות: ברור הרי שמשתתפי־השיח קיימים. התדירות של גוף ראשון ב„הנני” ו„הריני” הפרפורמטיביים. מקומה של האפיסטמיות: „חוששני” כאפיסטמי מול *„פוחדני” כלא („אני פוחד”, „פוחד אני”). נתונים מספריים לגבי „הרי” לפי גופים במשנה; רק גוף ראשון („הריני”) עבר גרמטיקליזציה, בגלל הפרפורמטיביות.

    3. תיאוריית הזמינות: תבנית־הנטיה פרוטוטיפית. תהליך נוסף בהקשר האפס של גוף שלישי מול הסימון שבראשון ובשני: זמינות. הנתונים המספריים, בשיחות לפחות, לא תומכים בסברה בדבר תדירות רבה של הגוף השלישי. האינטרלוקוטורים זמינים תמיד בשיח, ונסתרים פחות וזקוקים לצירופים שמניים כדי להתייחס אליהם. דוגמאות ונתונים מספריים.

  3. זמינות, מורפולוגיזציה מונעת־תדירות ומסומנות טיפולוגית. קומפטיביליות של השלושה. מורפולוגיזציה מונעת־תדירות מסתמכת על מספרים אבסולוטיים, בעוד שתיאוריית הזמינות מסתמכת על יחסיים. יכולות להיות התנגשויות בין השלושה. המקום של סמנטיקה ותחביר כגורמים משפיעים. פתרונות? לא בינתיים, המטרה במאמר להעלות את השאלה ולא לפתור אותה. כיוונים לפתרון. סיכום.

תגים:

משפטי יחוד בשלוש שפות

6 ביוני, 2017

סיכום לפרק הזה (הורדה; עותק מקומי): 

@incollection {matić.d:2016:ld,
    title = {Integrated and Non-Integrated Left Dislocation},
    subtitle = {a comparative study of LD in Avatime, Tundra Yukaghir and Whitesands},
    author = {Matić, Dejan and van Putten, Saskia and Hammond, Jeremy},
    pages = {343–371},
    crossref = {fleischhauer.j+:2016:syntax-semantics},
}

@collection {fleischhauer.j+:2016:syntax-semantics,
    editor = {Fleischhauer, Jens and Latrouite, Anja and Osswald, Rainer},
    year = {2016},
    title = {Explorations of the Syntax-Semantics Interface},
    publisher = {Düsseldorf University Press},
}

  1. הקדמה. הבעייתיות שבהגדרת משפטי יחוד (מ״י; left dislocation, LD) ובמיונם מול תופעות נושקות (טופיקליזציה, תופעות „אונליין” של שיח), במיוחד כשמסתכלים על מגוון רחב של שפות ויוצאים מה־comfort zone של הטיפוס ה־Standard Average European־י. תת־סוגים של מ״י. כינויים מוסבים והבעיה בשימוש בהם כקריטריון. גישות גנרטיביות; גישה בשם Role and Reference Grammar (ר״ת RRG). המאמר מתבונן בשלוש שפות שאינן קשורות אחת לשניה ומוצא שאין תכונה לשונית יחידה שקושרת בין מ״י בשלושתן; המסקנה: יש לבצע תיאור פר שפה, ושיח בלשני מכליל צריך שיתבצע בהתייחסות אל מ״י כאל מקרים של „דמיון משפחתי” ובאופן היוריסטי ולא כאל מקרים שנגזרים מעקרון/ות אוניברסלי/ים. קורפוס ומתודולוגיה.

  2. זיהוי מ״י לפי תכונות תחביריות בשלוש השפות הנדונות. שתי נקודות משותפות:

    • בשלוש השפות נעשה שימוש באנפורת־∅, כך שכינויים מוסבים לא יהיו לנו לעזר.
    • גם פרוזודיה לא עוזרת, לשני הכיוונים (לפעמים אין הפסק במ״י, ולפעמים הפסק לא מצביע על מ״י).

    סקירה של התכונות של מ״י בשלוש השפות, שמסוכמת בטבלה 1. כאמור: אין קריטריונים שאפשר להתבסס עליהם לקביעת מ״י באופן כלל־לשוני; כינויים מוסבים מספיקים בשלוש השפות, אבל אינם הכרחיים; צריך לעבוד פר שפה.

  3. נקודות דמיון ושונות.

    • דמיון:
      • מקרים שבהם יש יותר מחלק יחוד אחד.
      • „טופיק סיני”1.
      • בשלוש השפות אין למבנה הגבלות מסוג „island constraint”; כלומר, ה„דיסלוקציה” יכולה לחרוג מחוץ לגבולות של פסוקיות מקוננות.
      • חלק היחוד יכול לחזור במשבצת שמשמשת לכינוי המוסב.
    • שונות:
      • ב־Yukaghir וב־Whitesands מ״י לא מופיעים בפסוקיות משועבדות; ב־Avatime כן.
      • ב־Whitesands יש כינויים שמיוחדים שמופיעים רק כינויים מוסבים; באחרות אין.

  4. טבעם של משפטי הייחוד. השפות מראות שונות באינטגרציה התחבירית של מ״י: ביוקגיר אין איטגרציה כזאת מעבר לרמת הפסוקית ובשתיים האחרות יש; בסעיף זה נסיון להרחיב את המסגרת התיאורית כדי להכיל אותן, מעבר לבינריות של אינטגרציה:אי־אינטגרציה, בהצעת תת־סוגים נוספים של מ״י, כמו על סקאלה: א. ללא אינטגרציה, ב. כבול ללא אינטגרציה, ג. אינטגרציה רופפת, ד. אינטגרציה.

  1. לי המבנה הזה מוכר דווקא מיפנית. לדוג׳ 象は鼻が長い (בתעתיק: zou-wa hana-ga naga-i), גלוס׳ „פיל-(טופ׳) אף-(נושא) ארוך-(לא־עבר)”, תרגום „הפיל, אפו ארוך” או „האף של הפיל ארוך”. ↩

תגים:

למברכט על קלפטים

8 במאי, 2017

סיכום למאמר הזה של למברכט (הורדה): 

@article {lambrecht.k:2001:cleft,
    title = {A Framework for the Analysis of Cleft Constructions},
    author = {Lambrecht, Knud},
    year = {2001},
    journaltitle = {Linguistics},
    volume = {39},
    number = {3},
    pages = {463—516},
}
  1. יספרסן. שני ניתוחים:
    • אחד ישן, מ־1927: רדוקציוניסטי, שמתאר את משפטי הקלפט כמורכבים מחיבור חלקים יסודיים יותר.
    • אחד חדש, מ־1937, שמהווה את נקודת המוצא של למברכט כאן. אוסף של תכונות בעלות מאפיינים טיפולוגיים. המשך הכתיבה של יספרסן, שממשיכה את הקו מ־1937.
  2. התייחסות אל קלפטים כאל מבנים, המהווים (במונחים סטרוקטורליסטיים) סימן לשוני בפני עצמם ואינם ניתנים לרדוקציה כסכום איבריהם; יש להם מסמן (form במונח שם) ומסומן (function). טיפוסים של מבני קלפט וטרמינולוגיה. תפקיד פרגמטי, של מבנה המסר, לקופולה בחלק שהוא מכנה FP (ר״ת focus phrase, מה שאנחנו קוראים לו vedette), כסמן פוקוס; תפקיד סמנטי לחלק שהוא מכנה RC (ר״ת relative clause, דהיינו ה־gloss). פסוקיות זיקה מצמצמות אינן בסיסיות או ראשוניות יותר מהבלתי־מצמצמות.
  3. מבנה המסר של קלפטים.
    1. מונחים והגדרות: הנחה פרגמטית מוקדמת (של ידע, של המצב המנטלי של בת־/בן־השיח, ושל נושא השיח), טענה פרגמטית ופוקוס. דרך הצגה סכימטית שמפרקת את השיח לרכיבים האלה.
    2. הדגשות אינטונליות (sentence accents) ומבני קלפט. טענה (לגבי אנגלית, אם כי למברכט לא מצמצם מפורשות) בנוגע לתפקיד השיחי של ההדגשות האלה כסמנים של קשר פרגמטי בין מה שמתייחסים אליו ובין ההיגד שנאמר אודותיו, סמנים שיכולים לחול על הטופיק או על הפוקוס. פיתוח הטענה, כולל דוגמאות. הכלת סוג הקלפטים ש־Prince מכנה „קלפטים עם הנחה מוקדמת אינפורמטיבית” — דהיינו קלפטים שבהם הגלוס מוצג כעובדה ידועה גם אם לנמען היא לא קיימת כידע קודם — כתת־סוג של it-cleft ולא כקטיגוריה נפרדת.

  4. גורמים פורמליים ופונקציונליים לקלפטים.

    • שלושה סוגים של פוקוס, כמו שעלה בשיעור, לפי גודל תחולתם: על משפט כולו, על הפרדיקציה ועל ארגומנט. פוקוס פרדיקציה כסוג הבלתי־מאופיין, גם תפוצתית וגם סמנטית (וגם, במידה מסויימת, פורמלית). דיון בביטוי הפורמלי של הסוגים בכמה שפות אירופאיות.

    • שני עקרונות בנוגע לגורמים לקלפטים:

      1. עקרון טיפולוגי פורמלי: דרך של שפות עם נוקשות בסדר הרכיבים או במיקום ההטעמות הפרוזודיות לעקוף את הנוקשות.
      2. עקרון קומוניקטיבי־פרגמטי פונקציונלי: דרך למנוע פירוש לא נכון של סוג הפוקוס, דהיינו פוקוס פרדיקטיבי במקום פוקוס על ארגומנט או שהפרדיקציה תחשב פוקלית גם כשהיא לא, או שניהם.

      גורם נוסף הוא אינטראקציה בין מבנה הארגומנטים (חלק מתורת הערכיות) ובין מבנה הפוקוס: דרך של שפות להכניס פוקוס למקום שלפני הפועל, ששמור בהן לטופיק.

  5. מיון מבני קלפט: צורה ותפקיד.

    1. מבנים שרק נראים כמו קלפט או מזכירים קלפט, חלקם ניתנים לניתוח ביותר מדרך אחת (רב־משמעיים).
    2. קלפטים שעושים פוקוס על ארגומנט, בספציפיקציה ממצה או חלקית, כמו שדיברנו בסוף השיעור האחרון.
    3. קלפטים שעושים פוקוס על משפט. כל המשפט מוצג כפוקלי, ללא הנחה מקדימה. [פרפרזה: „העניין הוא ש־X”].
תגים:

טביעת חתולה ותחייתה

30 באפריל, 2017

קיבלתי בדואר צרור נאה ומשמח של ספרים בוולשית מ־Siop Lyfrau’r Hen Bost „חנות־הספרים של הדואר הישן” שב־Blaenau Ffestiniog. רובם ספרים על או מאת קייט רוברטס, שספר־הזכרונות שלה מהווה חלק מרכזי בקורפוס של הדוקטורט שלי. בחרתי את הספר עם הריח הכי טוב, וניגשתי לקרוא מאמר ממנו:

@incollection {thomas.g:1983:cath,
    title = {Boddi Cath ac Atgyfodiad},
    author = {Thomas, Gwyn},
    crossref = {williams.rh:1983:roberts},
    pages = {88–95},
}

@collection {williams.rh:1983:roberts,
    title = {Kate Roberts},
    subtitle = {ei meddwl a’i gwaith},
    editor = {Williams, Rhydwen},
    publisher = {Christopher Davies},
    year = {1983},
    address = {Llandybïe, Dyfed},
    isbn = {0 7154 0625 6},
    pagetotal = {156},
}

המאמר בנוי קצת כמו דרשה שעוקבת אחרי הטקסט, מעירה עליו ומאירה אותו.

  • הנושא: הסיפור Gofid „יגון” מאת קייט רוברטס, הראשון באוסף הסיפורים הקצרים Te yn y Grug „תה בשיחי האברש”. סיכום הסיפור: בגו, ילדה בת ארבע, איבדה את החתולה שלה, סגיאטן. היא רואה את סגיאטן טבועה, ולומדת שזה אבא שלה שהטביע אותה. היגון של בגו בגלל האובדן גדול, והיא מתעלפת. לאט לאט היא חוזרת לעצמה, ובלילה היא מרגישה שסגיאטן חזרה לחיים וקפצה למיטה שלה.
  • זהו סיפור על ההתנסות של ילדה קטנה עם מוות. „ההתנסות עם מוות” בה״א הידיעה: דבר בסיסי, יסודי, שדומה ל„אידאה” האפלטונית ונותן מושג לגבי המוות.
  • בחלק הראשון של הסיפור נמצאים בכפיפה אחת תיאורים של חוויות נעימות עם תיאור החוויה החדשה המפרקת.
  • הסיפור מתחיל בכך שאנחנו לומדים על היגון של בגו מהאופן שהגוף שבו שלה מונח ביחס לעולם: Eisteddai Begw ar stôl o flaen y tân, a'i chefn, i'r neb a edrychai arno, yn dangos holl drychineb y bore. „בגו ישבה על השרפרף מול האש, כשהגב שלה מראה — למי שהיה מסתכל עליו — את כל האסון של הבוקר”. המשך התיאור של האומללות שלה נחתם ב„(זה) היום הכי עצוב שעבר על בגו מעולם — יום שחור, בלי תקווה, למרות שהכל לבן בחוץ”.
  • היום הזה התחיל באופן שונה מהרגיל: שלג, זה שאמא שלה לא קלעה לה צמה בערב שלפני (זה טוב, כי הקליעה כואבת לבגו) וציפיה להנאות פשוטות כמו לנעול את המגפיים הכי טובים שלה או לשמוע סיפור מאמה ליד האח.
  • ואז בא ההלם שבלראות את החתולה טבועה ומנפץ את הכל. ביחד עם התיאור החושי הלא־נעים של ההלם קייט רוברטס כורכת תיאורים חושיים נעימים של החתולה כשהיתה בחיים. רוברטס ידועה בתיאור תחושות באופן דק, מדוייק. הקריאה כחוויה גופנית־חושית ולא רק שכלית, כשהגוף משקף לקורא את הנקרא. [רקע קשור].
  • תיאור מציאת הגופה של סגיאטן, שמעמת כל הזמן זה מול זה את הגוף המת שלפני בגו עם הגוף הנעים שבזכרון שלה. המוכר מול הזר הנורא, כשאופן הכתיבה נותן לנו מבט לחוויה הפנימית שלה. בגו מנסה להכניס את החוויה החדשה לתבניות מוכרות לה, כשלבסוף מגיע השם המפורש: סגיאטן מתה.
  • בעולם הבוהק של השלג בגו נתקלת פנים אל פנים עם המוות, והיא לבדה בזה. אמא שלה קוראת לה לסגור את הדלת, היא סוגרת את הדלת a thu ôl i'w dywyllwch y teimlodd bang gyntaf y cau drysau a fu yn ei bywyd wedyn „ומאחורי החשיכה של הדלת הנסגרת היא חשה בפעם הראשונה בכאב של סגירת דלתות שהיו בחייה אחר כך”.
  • התמונה של החתולה החמימה הופכת לדבר גורמת לבגו לרצות לברוח לחדר ולהכנס מתחת לשמיכה, אבל היא נתקלת באמא שלה שאוסרת עליה להכנס לחדר עם נעליים ובאבא שלה שקורא לה „להפסיק לקרקר”. O, diar, yr oedd bywyd yn galed „אוי ואי, החיים קשים”.
  • באין נחמה ואמפתיה, בגו פונה לבובה, אבל היא קשה. אם הנסיון קודם להמלט מהסיטואציה לא צלח, בגו עושה עכשיו התקה וזורקת את הבובה לאש. y ddol yn cael mynd i’r ‘tân mawr’1 ac nid Begw „הבובה הולכת ל‚אש הגדולה’ ולא בגו” (שנ׳ „זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום”). האש הגדולה היא כמובן הגיהנום, שעליו בגו כבר הספיקה לשמוע בחברה הנוצרית.
  • בגו שומעת את אמא שלה מדברת ולומדת שזה אבא שלה שהטביע את החתולה. תחתית היגון. לבד.
  • מבט בחלון, בלובן היפה. השתקפות פנים־חוץ רומנטית: התרנגולות בחוץ מצטנפות בנוצות של עצמן, ואז קאק גדול מנקר בעצם. זה כבר יותר מדי לבגו, והיא מתעלפת.
  • היא מתעוררת מהעלפון בזרועות אמה בכסא מתנדנד קדימה־אחורה, פותחת את החזיה של אמא שלה ו־rhoes ei llaw oer ar fron gynnes ei mam „מניחה את ידה הקרה על השד החם של אמה”. בגו, אם כן, חוזרת מארץ המתים (ἀνάβασις) במובן מסויים. היא גילתה את המוות ואת הבדידות, ועכשיו כח החיים מקים אותה מחדש. ארכיטיפ האם הגדולה הכלל־אנושי. המוכר מקל על ההתמודדות עם הזר.
  • בלילה, y nos fawr „הלילה הגדול”, בגו מתעוררת ומרגישה משהו קופץ על המיטה. „סגיאטן חזרה,” היא חושבת לעצמה. כח החיים תפס את הדמיון של בגו לגמרי, ובמאבק בין החיים והמוות החיים ניצחו. והם חייבים לנצח כדי להמשיך, ולכן יש את כל המיתוסים על חזרה לחיים.
  • למחרת, כשבגו מספרת שסגיאטן חזרה בלילה, צוחקים עליה ואומרים שהיא מדמיינת. בגו ילדה קטנה, והתשובה שלה ליגון בהתאם. בברית החדשה יש שתי התייחסויות חשובות לילדוּת:
    • מתי 18:3: אִם־לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל־מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. כך גם עם התמימות כמפתח ליכולת להתקרב אל האמיתות הגדולות של החיים.
    • קורינתיים 13:11: וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל. לא ילדותיות אלא תמימות עומדת מאחורי האמונה של בגו. מה שיש להסיר הוא הילדותיות, כלומר הסירוב להתמודד עם דברים. סיפור עץ הדעת כמשל ולא כאירוע היסטורי חד־פעמי: ה„דעת” הזאת, הקשורה למוות ולאובדן, אל מול התמימות.

לסיכום הסיכום אצטט את הפסקה האחרונה במאמר: בסיפור הזה, אודות ילדה קטנה, מצליחה קייט רוברטס לגרום לטביעה של חתולה לגעת בכמה מהרעיונות העמוקים שעלו במשך דורות שבהם התנסו בני־האדם בפני המוות.

חתול מינימליסטי

  1. אגב, יש כאן הבדלי נוסח מעניינים. בעותק בהר־הצופים (PB 2298 R63 T4 1963) כתוב tân marw „אש המוות”. סיכול האותיות של הבחור הזעצער לא לגמרי מקרי… ↩

תגים:

סקירה על פוקוס מסֵּפר של ארטשיק־שיר

24 באפריל, 2017

מבט־על על ‎§2.2‏ „פוקוס” בספר הזה (הורדה): 

@book {erteschik-shir.n:2007:is,
    author = {Erteschik‑Shir, Nomi},
    title = {Information Structure},
    subtitle = {the syntax-discourse interface},
    year = {2007},
    publisher = {Oxford University Press},
    location = {Oxford},
}
  1. הגדרות סמנטיות. הגדרה כ„המידע במשפט שהדובר לא מניח כמשותף עם הנמען”. מבחן שאלה-תשובה ופוקוס על רכיבים שונים. p-sets, שדי קרובות לרעיון של קבוצת־התחלפות. גישות סמנטיות נוספות משנות השמונים ותחילת התשעים.
  2. סימון פוקוס בהטעמה. הגישה של Jackendoff (נק׳ 37), הביקורת של המחברת עליה (שדי מוצדקת, היא באמת מלאכותית מאוד) והצגת גישה מעט עדינה יותר, שמביאה בחשבון גם דיבור מהיר.
  3. גזירת פוקוס מהטעמה. נקודת־מבט מהכיוון הנגדי לזה שבסעיף הקודם. הגישה של Selkirk ושלל הבעיות איתה. שני צדדים לאותו המטבע: צד הדובר, המפיק, וצד המאזין, המפרש.
  4. גזירת פוקוס מתחביר (גנרטיבי). טענה של Cinque: הפסוקית המוטמעת באופן העמוק ביותר בעץ היא הפרומיננטית ביותר (ובהקשר שלנו, פוקלית). שפות ש„מסתעפות שמאלה” ו„מסתעפות ימינה” וההשלכות של ההיגד של Cinque על שוני בין שפות. תחביר מול שיח במיקום ההטעמה.
  5. גזירת תחביר (גנרטיבי) ממבנה־המסר. טענה של Steedman בנוגע לחפיפה של גבולות הפראזה האינטונלית וגבולות התחביר „על פני השטח” (בניגוד ל„מבנה עומק” בתחביר גנרטיבי?). טענה נוספת שלו בנוגע למבנה המסר, מקום הטעם והניתוח התחבירי בדיאלקטים מסויימים של אנגלית.
  6. גזירת פוקוס מהפרגמטיקה. הגדרה של Dik, שמביאה בחשבון את השיח: „הפוקוס הוא מה שיחסית הכי חשוב, salient, עבור הדובר שהנמען ידע בהקשר השיח”. מבחן ה„לא, זה שקר” והתחולה של „זה”. פוקוס כתלוי פרגמטיקה, כשהאינטונציה משנית.
  7. סיכום התכונות של פוקוס. זה לא בדיוק סעיף סיכום; הוא מכיל מידע חדש, ודי מעניין, על שפות זרות יותר (Wambon ו־Aghem) ופחות (הונגרית), מידע שלא הופיע בתת־הסעיפים הקודמים. אני חושב שדוגמאות כמו שיש בסעיף הזה מראות כמה חשוב להתחיל מהשפות עצמן ומהמידע שהן מציגות, ולא להתחיל מהכללות אבסטרקטיות־לוגיות, שבהרבה מקרים הן גם אתנוצנטריות.

סיכום הסיכום: תת־הסעיף מציג מגוון גישות לנושא הפוקוס, שמנסות לגשת אל הבעיה מכיוונים שונים, לפעמים מנוגדים (לפחות על־פניו).

הערות כלליות:

  • השימוש שעושה המחברת במונח „פוקוס” שונה מאופני השימוש המוכרים לי אצלנו בחוג, דהיינו תחום המסומן של מבנים מיוחדים, „פוקליים”, ולא משהו תדיר מאוד.
  • רוב הדיון א־פריוריי וכללי, ולא נשען על נתונים לשוניים קונקרטיים־אמפיריים אלא על אמירות כלליות ואינטואיציות שאולי נכונות לאנגלית כפי שהמחברת והבלשנים שהיא מתחייסת אליהם תופסים אותה. יתכן ובמאמרים עצמם, אליהם המחברת מתייחסת, יש דיון מבוסס יותר, אבל אני חושש שלפחות בחלק מהמקרים מדובר ב„בלשנות תיאורטית” במובן של „לא מבוססת על עובדות לשוניות”.
תגים:

פוסט פתיחה

23 באפריל, 2017

שלום,

כראוי לשם, לא אכביר במילים.

אני בלשן, וכצפוי יוצא לי לקרוא לא מעט מאמרים וספרים בבלשנות וטקסטים אחרים שקשורים. כדי שאזכור מה קראתי איפה, אני כותב כאן מבט־על, סינופסיס, על טקסטים בלשניים שאני קורא, מנקודת מבט אישית (אני לא שואף לסיכום אובייקטיבי; יש תגובתיות, לפעמים פולמיות).

סיכום זה אולי תרופה לגרפומניה שלי…

יודה

תגים: